מרגישה שהוא לא לוקח אותי ברצינות, אני אשמה כי מרגישה שמגיע לי יותר?

לדעתי בחיים לא עמדתי מול כזה אתגר..לא כל כך יודעת איפה להתחיל אפילו..
תודה לקוראים מראש
אני נמצאת כרגע בזוגיות טיפה יותר מ4 שנים.
אין ריבים כמעט בכלל..עד כה היו אולי 3-4 ויכוחים..בעיקר כי אני ובן הזוג שלי די סגורים ואוכלים את הצרות שלנו בשקט עד שאנחנו מתפוצצים.
אין יציאות..אנחנו יוצאים פעם בכמה חודשים לאיזו ארוחה וחוזרים הביתה ושם סוגרים את היציאה.
מעולם לא ישבנו בבר. מעולם לא יצאנו למסיבה.
לא יצא לנו לנהל שיחות עמוקות ככ..אנחנו פשוט במין מצב סטטי שסבבה לנו אחד עם השני.
אבל אני כבר מתחרפנת..
הבנאדם מאוד מאוד מקובע. יש לו את הדרכים שלו להתנהל. לא מתכנן לימודים. יש לו עבודה מסודרת והוא מאוד מתמיד בה. לא חושב לפתח את עצמו יותר מידי (הוא חכם מאוד ויש לו המון פוטנציאל להתקדם בתחום שלו) לא מחפש לראות עולם ובקיצור מאוד חי בקוביה שלו.
אני בדיוק ההיפך..אני מאוד אנרגטית. מחפשת לצאת המון, מחפשת אפיקים חדשים כל הזמן, רוצה לטייל וללמוד..בקיצור מתנגש.
במהלך השנים מיתנתי את עצמי מאוד והפכתי לטיפוס סגור יותר ויותר..התחנונים שלי ליציאות ולתקשורת איתו פחתו (הוא לא הכי משתף..בכלום)והתחלתי להתרחק מאוד מהסביבה ומעצמי..
אין לנו יותר מידי דברים משותפים..לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על דברים שמפריעים. לפעמים מרגישה שהוא לא לוקח אותי ברצינות לפעמים ומסתכל עליי כמו על ילדה קטנה ותמימה שלא מבינה כלום מהחיים שלה.
הוא לא רומנטי במיוחד למרות שאני מאוד..והמחשבה שאני מקדישה בדברים שאני מביאה לו או מארגנת תמיד עמוקה(כמובן שבנוסף למתנות שהן לא זולות) בזמן שאני באמת מעולם לא קיבלתי חלק מהמחשבה הזו בחזרה וזה פוגע בי..בימי הולדת אני מציינת מפורשות שמה שמעניין אותי יותר זה הברכה/ההכנה/הפרחים/העטיפה/הבלונים/ווטאבר.
אבל זה נענה בהתעלמות לרוב. (מציינת שהוא לא קמצן והוא כן משקיע כסף).
המחשבות האלה התעצמו ורצות אצלי כבר קרוב לשנה...אולי כי ההשקעה שבקושי הייתה נעלמה לגמריי במהלך השנים...או כי הכחשתי בשנים הראשונות כי הייתי מאוהבת בטירוף (הוא האהבה הראשונה שלי)..
בכל מקרה הקש ששבר את גב הגמל היה הוולנטיין האחרון..ידעתי ידעתי ידעתי שלא יהיה השנה כלום (בשנתיים הראשונות חגגנו) אז לא השקעתי יותר מידי וקניתי לו פשוט בושם...הוא לא הביא כלום...וכדי לצאת מידי חובה הוא לקח אותנו לאכול. ב12 בלילה. כי הוא לא באמת תכנן אז כשחזרתי מהעבודה בערב הוא נזכר להתחיל לחשוב מה באלנו לאכול. מאוכזבת וכעוסה לא שיתפתי פעולה ואמרתי לו שהוא יבחר בעצמו.
אני כנראה אוכל לכתוב ספר עם כמות הדברים שמפריעים לי..אבל התמונה הכוללת עברה לדעתי..
אני לא מצליחה כבר לראות אותנו מתקדמים לחתונה..מחשבה על פרידה כבר גמרה לי את המוח.
אני מסתכלת על זוגות אחרים ועל החום שהם משדרים ואני נשרפת מקנאה ולא מבינה למה לי לא מגיע..אני כבר לא מאושרת בקשר..
כל הסביבה שלי כבר התרגלה אליו וההורים שלי אוהבים אותו מאוד ( היוהמון פעמים ששיקרתי להםלגבי דברים שהוא עשה/ לא עשה כדי שלא ישפטו אותו ושלא יחשבו דברים לא טובים)כי הוא סהכ בחור מקסים והגון והוא כן אוהב אותי והוא כן מתקשר אליי במהלך היום והכל..אבל אני לא מרגישה שהוא באמת שם ואני מרגישה ככ לבד לפעמים..
כבר אין לי כוח לבדוק אם רשמתי אתזה כבר..רק הוא עם רשיון אבל אני באמת לא סומכת עליו שהוא יעזור לי אם אני אתקע איפשהו...עזרה שאני מבקשת ממנו נענית עם פרצופים לרוב והמון עצבים..והאמת..ברגע שיהיה לי את הרשיון לא חושבת שנשאר משהו בקשר שהוא תורם בו..
אני מרגישה נורא שאני מלכלכת עליו ככה אבל זה כבר חונק אותי..
מאמינה שתגידו שצריך להפרד...כנראה הייתי חייבת לפרוק..
אם מישהו עובר דבר דומה ומצליח להזדהות אשמח אם תשתפו במקרים שלכם..או אם למישהו יש פתרון קסם אז בכלל יהיה נפלא.
ושוב תודה רבה!!