אני סובלת מביישנות קיצונית וצריכה עוד פחות משבוע להציג

אז תמיד הייתי ה"שקטה" של הכיתה, זו שאף פעם לא משתתפת בשיעור ולא שומעים אותה. עם השנים זה הלך ונעשה יותר ויותר קיצוני. ביסודי זה עוד היה מתון, לא דיברתי כל כך בשיעורים אבל היו לי המון חברות וכן התפרעתי בהפסקות והייתי מאוד חברתית. במקרים נדירים אף הצבעתי בשיעור. בחטיבה זה יותר החמיר כשבערך בכיתה ח' כבר הייתי משמעותית יותר שקטה עם החברים והפסקתי לצאת. בכיתה ט' כבר הייתי לגמרי לבד והתכנסתי בתוך עצמי, במקרה הטוב הייתי יושבת עם עוד 2 חברות בשקט בהפסקה. ברוב המקרים פשוט הייתי לבד שמעתי מוזיקה באוזניות. בשיעור תמיד שתקתי אפילו אם ידעתי את התשובה. אם הייתי אחרי שיעור ספורט וצמאה בטירוף- לא הייתי מעזה לבקש לצאת לשתות. כנ"ל לגבי פיפי דחוף. הייתי פשוט מתאפקת שעתיים שלמות ורצה לשירותים בהפסקה רק כדי לא להצביע ולבקש רשות לצאת.

היום אני בכיתה י'. אם מורה פונה אליי כדי להקריא סתם משפט מהלוח- אני משפילה מבט ומניפה את היד בביטול. אני נמנעת מלעבור מקומות מסוימים והולכת בדרכים יותר ארוכות רק כי אני יודעת שבדרך מסוימת יש ילדים מהשכבה ואני לא רוצה להיתקל בהם. לא דיברתי עם אף מורה מתחילת השנה. בכלל. כשאני נכנסת בבוקר בשער של הבית ספר זה הכי גרוע- כשיש מורה שאני מכירה שעומד שם ואומר לכולם בוקר טוב. קורה לי הרבה שאני עוברת ליד אנשים ועוצרת את הנשימה במחשבה שאולי ככה הם לא ירגישו אותי. כשקיבלתי במתנה ספרים שרציתי להחליף, לא החלפתי, כי לא רציתי ללכת לחנות. פחדתי לדבר עם המוכרת. כשששלחו אותי לקנות גבינה (משמע לדבר עם בן אדם ולהסביר לו מה אתה רוצה כדי שהוא יחתוך לך...) עמדתי בחנות חצי שעה בשקט. ולא היה שם תור. חיכיתי שהמוכרת תשים לב אליי.

יש לי עוד פחות משבוע בגרות בעל פה בלשון, שאני צריכה להציג ולדבר בפני 2 מורים. ואני רוצה לבכות. חלק מהקריטריונים זה "עוצמת קול", "שפת גוף" ו"קשר עין". פנטסטי בשבילי. אני בסטרס מטורף. למה לכל הרוחות הידע שלי בשפה העברית נקבע על פי עוצמת הדציבלים שאני מפיקה ממיתרי הקול שלי או לאן המבט שלי פונה או מה אני עושה עם הידיים?

מצטערת על ההקדמה הארוכה שמגוללת את סיפור חיי, היא הייתה הכרחית כדי שתבינו שעצות כמו "תתכונני טוב לפני" לא יעזרו.