אני אפתח ואגיד שאמא שלי מעולם לא היתה בן אדם חם, מעולם לא היינו קרובות ואף פעם לא הייתי יכולה באמת לשתף ולדבר איתה על דברים. היא תמיד שופטת ושמה את הצרכים שלה במקום הראשון, בשנים האחרונות אני מרגישה את זה אף יותר כי נולדה לי ילדה, שהיום היא בת שלוש וחצי וכמובן , כמו שאני תמיד רגילה, אמא שלי לא מוכנה לעזור וזה תמיד בתירוצים של "יש לי רופא, יש לי סידורים" כלומר דברים שלא באמת אי אפשר לפנות מקום ולעזור. אם זה היה כשהיא נולדה לבוא אליי הביתה לעזור לי לכמה שעות, גם אם זה נעשה זה תמיד בקיטורים וב"אין מישהו אחר שיכול לעזור? מה עם אמא של בעלך?" היא פשוט לא מוכנה לצאת מאיזור הנוחות שלה ולעשות משהו עבור מישהו אחר, יש לציין שהיא לא עובדת כך שאין לה לו"ז עמוס שהיא לא יכולה לשלב בילוי עם הנכדה שלה. היא לא מבוגרת, ובריאה פיזית.
הגעתי למצב שאני באמת מאוכזבת פגועה ומיאושת, אין עם מי לדבר וכל בקשה לעזרה נתקלת בסירוב ואם היא כבר מסכימה לעזור זה תמיד בפנים חמוצות ואוי לא כמה שקשה לי.
מצד אחד אני לא רוצה לנתק איתה קשר לגמרי, היא אמא שלי וזה קשה, מצד שני אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם ההתנהגות הזאת שלה, החוסר אכפתיות האנוכיות , זו אמא שלי למה היא לא רוצה לעזור לי? אני לא מבקשת עזרה מבן אדם זר. מה אתם הייתם עושים ואיך אתם מציעים לי להתמודד איתה? אני פגועה ואני אובדת עצות.
יש לציין שניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה שאני צריכה עזרה, ושום דבר לא עוזר. זה תמיד תירוצים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות