מרגיש יאוש ועייפות - נמאס לי

נמאס לי. נמאס לי מהתחושה החרא הזאת כשאני קם, מחוסר הסיפוק העצמי שאני מרגיש כשאני הולך לישון. מהכישלון שמלווה אותי באימונים. מהשעמום ומתחושת הגועל הפיזית שאני מרגיש בשיעורים, למרות שאני תלמיד של מאיות- מצטיין כיתתי וכל מיני שיט כזה. נמאס לי להרגיש כמו אפס כל פעם שאני מביא ביד על איזה בחורה מנותחת ומקועקעת שנדפקת בשלושה חורים שונים בו זמנית רק כדי להזכיר לעצמי שאני בן נוער ושיש לי חשק מיני. נמאס לי מתחושת הבדידות הזאת.

הכל טוב, זה לא מכתב התאבדות. זה גם לא הצהרת דיכאון- כי אני שמח, ואני צוחק לעיתים די קרובות, ויש אנשים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, ויש לי מטרות ושאיפות וחלומות ותחביבים וחוגים אחה"צ ותנועת נוער. אבל זה עדיין מרגיש חרא.
(אני באמת לא הולך חלילה להתאבד אז בבקשה קחו הכל ברוגע. התחושות שלי אמנם אמיתיות אבל לא מוקצנות עד לרמה מסוכנת אז בבקשה לפעול בשיקול דעת).

מרגיש חרא שאני לא מסוגל להתאהב יותר. בגיל 16. היא הכי יפהפיה וחכמה ומצחיקה ומעניינת ומיוחדת שאני מכיר, היא הכי קרוב למושלמת שאפשר להגיע אליו ואני אוהב אותה כל כך. זה פשוט לא אפשרי שמישהו יאהב אותה כמו שאני אוהב אותה! אבל החבר שלי חבר טוב מאוד שלי והם ביחד כבר שנה.
הכרתי אותה בתנועה, אבל רק בטיול משותף לאחר בערך חודש נפל לי האסימון שהיא וואו. שהיא מדהימה. שכל מה שאני רוצה זה לשמוע על הצרות שלה בפיזיקה ולקנות לה מתנה ליום הולדת ולרקוד עירום בגשם מול כל בית הספר רק כדי לשפר קצת את מצב הרוח הירוד שלה. ואני חושב שהיא הרגישה ככה כלפיי. היא נתנה לי שנה לתפוס את עצמי בידיים- לקחת את ההזדמנות ולנשק אותה חזק ולא לעזוב אף פעם, אבל אני סתם אפס שאף פעם לא הייתה לא חברה והוא לא יודע מה לעשות כמישהי חלילה מגלה כלפייך חיבה. ישבנו לבד על הספסל הזה ואתה לא אמרת לה כל מה שאתה מרגיש, מטומטם. והיא נתנה לי כל כך הרבה הזדמנויות! ואני החמצתי את כולן, אחת אחרי השנייה. ועכשיו היא חברה של חבר טוב מאוד שלי, ואני חושב שהיא מאושרת, וטוב לי בשבילה ורע לי בשבילי. אני יודע שאני דפוק אבל... יכולתי להיות טוב! יכולתי לפנק ולנשק ולאהוב ולקחת למקומות וללחוש לה דברים באוזן שלא שמעה אף פעם ולרדת לה אבל לא. ולפעמים אנחנו מדברים ואני חושב מה אם ואני חושב שהיא חושבת על זה גם וזה מזיין לי את המוח ואני רוצה אבל לא יכול ואני רוצה שהיא תרצה ודי! אני לפעמים רוצה לעזוב הכל לצעוק. ממש חזק.
(אני לא מסוגל פשוט להביע במילים את עוצמת הרגש שחוויתי כלפיה. אני יודע שזו קלישאה- אבל אני באמת מרגיש כאילו אין סיכוי בעולם שמישהו אי פעם אהב מישהו כמו שאהבתי את המלאך הזה!)

מאז לא הצלחתי להתאהב שוב. לא חוויתי אהבה סוחפת ומסעירה כמוה, לא באה האחת שהרעידה לי את הנשמה וגרמה לי לעשות כל מה שאפשר בשביל לסחוט ממנה צחוק פעמונים נפלא נוסף. ואני לא נמשך מינית. לא באמת. אז אני מאונן פעמיים הביום כדי להזכיר לעצמי שאני בכלל מסוגל לגמור. ומרגיש מרוקן אחר כך.

מאז נסגרתי. הוצאתי בכיתה 20 מילים במצטבר בשנה האחרונה, התרחקתי מחברים טובים שהיו לי ואני מרגיש מחסום בתקשורת עם החברים האחרים שלי. הקבוצה שלי בתנועה- שהייתה פעם משפחה אמיתית בשבילי- התרחקה והפכה לעול. אני מדריך אבל אני לא מרגיש תחושה של הגשמה עצמית מזה. אני אולי רק מתקרב לשם.

זה חרא לשבת שעות על גבי שעות, מול לוח ומורה משעממת שלא אכפת לה ממני ולי לא אכפת ממנה, בכיתה שבה המון ילדים משועממים שלא אכפת להם ממני ולי לא אכפת מהם. ללמוד שעות חומרים שלא מעניינים אותי ושלא יעזרו לי כדי להשיג מטרות שלא אני הצבתי על מנת לחיות חיים שלא אני בחרתי. אני לא רוצה את זה. אבל אני טוב בזה.

זה די מבאס שבאימוני הכושר קרבי שלי, אפילו שאני מת על זה וצהוב ברמות, אני עדיין בין החלשים. ואני יודע שזה הכל עניין של התקדמות אישית והכל, אבל אני לא מרגיש שאני עושה מספיק ונותן הכל מעצמי וזה אוכל אותי ספקות שפוגעות לי במוטיבציה ובסוף הרי ברור שאני אקבל פרופיל 72 על אסטמה ואתגייס למודיעין אז מה זה פאקינג משנה? אבל זה משנה! כי אני לא אהיה חלש. אני מוכרח להצטיין.

אני נמצא בתוך מעגל שלא נגמר של שגרה מתישה ומייבשת, שמוחקת את האדם שאני- החד, החכם, השנון, המצחיק, היפה, האמיץ, המוביל, המנהיג, השמח, אוהב האדם ואוהב החיים שאני יודע שאני יכול להיות. כי הייתי כבר. אבל אני גרסא דהויה של זה, חיקוי סיני עלוב לסטארטאפ ישראלי גאוני שמגלגל מליונים. אז אני רוצה סרטונים ביוטיוב על איך לשפר את יכולות השיחה שלי כדי להיות מסוגל לדבר עם חברים שלי כמו מקודם. זה לא קצת פתטי?

ולסיום אני רוצה לומר שוב שנמאס לי. כן, אני יודע זה גיל ההתבגרות, וההורמונים, והלחץ החברתי, ויש לי אפס ודאונס ומצבי רוח אבל זין על זה! אני רוצה להיות אני המוצלח שאני יודע שאני מסוגל להיות! להיות שמח! ובטוח בעצמי! ולספר בדיחה כשלא אכפת לי אם היא מצחיקה או שסתם צעקתי קקי באמצע הכיתה כי בשני המקרים אני אתפוצץ ממנה! ולאהוב מישהי באמת- ושתהיה חכמה ויפה ומצחיקה כי בינתיים חוץ ממנה לא מצאתי! ולשבת עם חברים שלי ושלא נהיה חייבים להיות שיכורים מהתחת כדי לדבר ולהנות מחברתו אחד של השני! ולאהוב!

החיים הם חוויה שיכולה להיות כל כך יפה- למה הם לא ככה?

(אני יודע שאמרתי מלא קלישאות, גם קריפ של רדיוהד זו קלישאה, גם אהבת נעורים שעולה לי לראש זו קלישאה, גם שנאה זו קלישאה. יש סיבה שהן קלישאות. זה כי הן קורות).