בריונות במשפחה, התעללות נפשית ופיזית, ולא יכולה לעזוב בגלל בעיה בריאותית

אז ככה.. אני שני, בת 20, חיילת משוחררת.
אני כרגע לומדת לפסיכומטרי וגרה אצל ההורים.
אני סובלת מבעיות רפואיות של גסטרו (כאבי בטן, הקאות) וקושי לישון, תשישות כללית, מיגרנות, כאבי פרקים, אנמיה, בעיות הורמונליות, אחרי ששנה שעברה מסתבר שהייתה לי מחלת הנשיקה מבלי שידעתי (לא קישרתי את התשישות) ואני עדיין מתאוששת ממנה.
כל המערכת החיסונית של ירודה, ירדתי הרבה במשקל, נשירת שיער, בעיות עור, היה תקופות שהפסקתי לקבל מחזור למרות שהייתי במשקל תקין. אני מניחה שכל הבעיות האלה נובעות אם לא באופן ישיר אז בעקיפין מכל ההתעללות שאני סופגת כבר שנים.
אנ הבכורה במשפחה, נולדתי לשני הורים אינפנטילים,
חסרי ביטחון ועמוד שדרה שמוציאים את כל הכעסים והמרמור מהחיים שלהם עליי..
בתור ילדה קטנה הייתי שיא התמימות. אמא שלי הייתה מתפרצת עליי, צורחת עליי, מרביצה לעצמה, מרביצה לי.. (התפרצויות זעם חולניות שצילקו אותי עד היום)
חוויות נוראיות וקשות שתמיד האשימו אותי בהן.
הייתי ילדה מאוד נורמטיבית למיטב זכרוני, לא עשיתי שום דבר שמצדיק התנהגויות כאלו מצדה..
היא הייתה אם צעירה וכנראה בעלת אפס יכולת התמודדות עם הדבר הזה שנקרא לגדל ילד,
אם לא הייתי רוצה ללבוש לגן מה שהיא רצתה היא הייתה מתחרפנת, פעם ביסודי היא מצאה במקרה חוברת שלא הכנתי בה שיעורים וזרקה אותה עליי,
התחלה לקלל אותי שאני מפגרת, טיפשה, אוטיסטית, זבל אורגני, טעות ומה לא.. בצבא זה היה: ״את חיילת לא? נו לא בא לך להתפוצץ באיזה פיגוע״ (במילים של אמא) ועוד מיליון מקרים, זה באמת קצה הקרחון..
לא בא לי לפרט על המקרים הקשים עכשיו כי זה לא ייגמר וגם לא בא לי לבכות על הבוקר. בנוסף לכל תמיד חייתי עם איום הפנימיות הקבוע שלה, שאם אני לא אתנהג יפה (אסבול בשקט) היא תעיף אותי לפנימייה.
גדלתי בצהרונים עד 5 ועם מטפלות עד 8,
היא מעולם לא הייתה דואגת שעשיתי מקלחת, מכינה ארוחות ערב, מתעניינת בשלומי, מחבקת, אוהבת.. כלום. רוב הלילות בילדות שלי היו מול הטלוויזיה,
הייתי נרדמת בלי מקלחת ובלי ארוחת ערב על הספה,
עד שהיא או אבא שלי שהיה חוזר מקבע (היה איש צבא)
היו מעירים אותי בצעקות ללכת לישון במיטה.
בילדות מעולם לא הכנתי שיעורי בית,
לאף אחד לא היה אכפת מזה, אף אחד לא הדריך אותי איך ללמוד ולסדר את התיק, לבחור בגדים יום למחרת..
תמיד הייתי בהלם מהבנות האלו שמגיעות בבוקר מתוקתקות, עם 2 קוקיות ושיעורי בית ובגדים יפים.. לא הבנתי את זה.. אני תמיד הייתי מגיעה באיחור, בלי שיעורים, עם בגדים ששלפתי מהסל כביסה בדקה ה-90 בבוקר, ותיק מסודר שאמא שלי אלתרה לפני שהייתה זורקת אותי בשער ונוסעת לעבודה.
מאז ועד היום אני מושא לשלל האשמות, החולת נפש הזאת מפילה עליי דברים הזויים (״שאני רוצה שהיא ואבא שלי יתגרשו, שאני לקחתי לה דברים, שאני רוצה שהיא תסבול..״) וגם אבא שלי חתיכת איש מושחת,
כל אחד מתנהג ביותר הפקרות מוסרית, באמת תת רמה כלפיי, ושניהם מכסים את התחת אחד של השני.
בתור ילדה הבושה שלי הייתה הכלי הכי חזק שלה. פיתחתי יכולת לשקר לכולם, להסתיר את כל מה שאני עוברת בבית, לשקר למורות שהכנתי שיעורים, להמציא שאיבדתי את החוברות ושלל תירוצים מהפחד שאמא שלי תדע שסיפרתי למישהו ותעיף אותי לפנימייה. אני מאמינה שבילדות ה״נזקים״ מההתעללות התבטאו בעובדה שהייתי די חסרת ביטחון מול הילדים בכיתה,
לא קיבלתי גב מהבית ולהפך, נורא פחדתי כל הזמן ממה עתיד לבוא, מה אמא תעשה לי, וזה הגביל לי נורא את היכולת להתבטא ולעמוד על שלי.
הייתי ילדה מבולבלת, מפוחדת ועצובה, ורק בתור נערה התחלתי להבין עד כמה נורא מה שעברתי וניסיתי לעמוד מולה, כמובן שזה רק החמיר הכל, היו צרחות, קללות,
מכות פיזיות מאבא שלי, מה לא..
לכאורה אנחנו משפחה ״נורמלית״, שני הורים אקדמאים קרייריסטים, גרים בישוב ברמה סוציו-אקונומית גבוהה,
לא תגידו משפחה בסיכון, אמא זונה ואבא אלכוהוליסט בכלא, מעמד הביניים פלוס עם וילה במשכנתא וג׳יפ בחנייה. ההורים שלי השתמשו בזה, תמיד איימו עליי
שישלחו אותי לפנימיות עם ילדים עבריינים ושאני אגמור ברחוב, בתור ילדה זה הפחיד אותי פחד מוות,
הייתי מוכנה לסבול הכל רק לא להגיע למקומות המסוכנים האלה בחברה, ועודני מפחדת כיום..
אני לא עובדת בגלל הבעיות הבריאותיות כרגע,
מתרכזת בלימודים מתוך שאיפה אמיתית להתחיל כבר תואר וקריירה שתיתן לי איתנות כלכלית ויכולת להתנתק מהם לעד. אני חיה בישראל של 2017, בלתי אפשרי לשכור כאן דירה לבד, לשלם חשבונות, לממן רופאים
ותרופות ועוד לעבוד וללמוד... לא אפשרי עבורי בכל אופן, באמת שאין לי אנרגיות, אני כל כך חלשה ומפחדת למצוא את עצמי במקומות שליליים בגלל זה.
העולם הזה מלא בכרישים ולא בא לי להיות מסכנה כזאת שלא בקשר עם ההורים שלה וליפול לידיים של כל מיני חארות, שותפים / בוסים / בעלי דירות מטרידים מינית וגרוע מכך.. לא חסר סיפורים על אנסים ומה לא, ובאמת שאם המצב לנשים צעירות לא היה כל כך מפחיד ומסוכן בחברה שלנו כנראה שכבר הייתי עפה מהבית המתעלל הזה ממזמן.
העובדה שאני עברתי את גיל 18 הפכה לאישיו החדש בבית. מאיומים להעיף אותי לפנימייה בתור ילדה, עכשיו זה עבר לאיומים להעיף אותי ל״פלורנטין״ ״שיאנסו אותך סודנים״ (ציטוט של אמא שלי.)
כל ההתעללות הזאת קיבלה כיוון חדש ונוראי,
הניסיון להסית את המשפחה נגדי.
עם השנים אני מתפכחת, וההורים שלי שחטאו כלפיי כל כך הרבה מבינים שהחרא צף, סבא וסבתא שלי שאוהבים אותי מאוד היו עוזרים לי כלכלית עד שאמא שלי איימה לנתק איתם את הקשר אם ימשיכו..
הם תפסו צד נייטרלי כביכול, אומרים שבתור משפחה אנחנו צריכים לפתור את הבעיות. הם כמובן לא יודעים או לא רוצים להאמין לאמת, לא משנה כמה דיברתי איתם וניסיתי להסביר להם את המצב הקשה שאני נמצאת בו הם לא מפנימים, ההורים שלי העמיסו אותם בשקרים והכחשות, וגם העובדה שאני במשך שנים סתמתי את הפה לא כל כך עוזרת, כי ״למה לא אמרת כלום עד היום״? אני נורא מבינה איך זה נראה מהצד,
ואני כל כך כועסת על עצמי שלא אמרתי כלום מתוך הבושה הזאת והפחד להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה..
יש לי אינטליגנציה גבוהה (מחוננת) וההיגיון, המודעות העצמית, והיכולות שפיתחתי לספוג ולהכיל שומרים עליי שפויה, אני מנתחת ומעבדת הכל ועובדת על עצמי לא להישבר, להיות חזקה, לשרוד..
אני מרגישה שזה חרב פיפיות, מצד אחד הדברים האלה עזרו לי כל השנים להחזיק ולהתמודד, מהצד השני
זה גם חיזק את ההורים הזחוחים שלי, שידעו שהם ימשיכו להתעלל ואני אמשיך לחיות עם זה..
הסיבה שאני כותבת כאן זה כי אם עד היום התמודדתי בגבורה מול שני החארות האלו שנקראים הורים,
אז עכשיו אחיות שלי נכנסו לתמונה.
אחותי האמצעית בתיכון והקטנה ביסודי.
אחרי שבמשך שנים הייתי מגנה עליהן מולה, אחרי שאמא שלי קראה לאחותי האמצעית ״שמנה״ במקלחת
וגרמה לאחותי הקטנה להשתין על עצמה מפחד,
ואני באתי להגנתן, נלחמתי בשבילן, כשגם שגם ככה המצב שלי בבית מעולם לא מזהיר, מרוב שאהבתי אותן,
הן משום מה החליטו להתייחס אליי כמו זבל.
מגיל צעיר ההורים שלי מסיתים אותן שיטתית, אחותי האמצעית מנצלת את העובדה שאני בקשר רע איתם וחוגגת על זה, לוקחת לי דברים מהחדר בלי רשותי כי היא יודעת שאף אחד לא יעשה לה כלום ברמה שאני צריכה לנעול את הדלת 24/7.. מרעישים לי שאני לומדת,
היא מביאה חברות ועושה איתן רעש כל הלילה כשאני נאנקת מכאבים במיטה ואין לי מה לעשות ולמי לדבר..
בוכה לאלוהים ולקירות. בסופ״ש האחרון אחותי שביסודי, הקטנה הקטנה, שתמיד אהבתי וטיפלתי בה
התחילה להתנהג אליי בצורה הכי מגעילה שיש,
פשוט ישבה עם אחותי הבינונית והתחילה לרדת עליי (!) להתנצח איתי במין וייב ביצ׳י חולני כזה של מלכות כיתה.. לא האמנתי שזה קורה לי, הייתי פשוט בהלם. אני מניחה שהיא מתבגרת ומתחילה לקלוט את מאזני הכוחות בבית, וכמו הגרמנים בשואה וילדים בחרמות פשוט הולכת עם הזרם.. נפגעתי ממנה ברמות, אני מנסה שלא אבל באמת שזה הכי כאב לי, כמה כפיות טובה.. אני מתה מכאבים פיזיים ונפשיים, באמת באפיסת כוחות כבר.. אני חולה,ההורים שלי ו2 אחיות שלי שקטנות ממני מתעללים בי פיזית, נפשית, כלכלית, שואבים לי את כל האנרגיות להחלים ולתפקד, מונעים ממני הוצאות בסיסיות כמו בגדים ותמרוקים ואני לא יכולה לעבוד, אני בקושי אוכלת, ניתקתי קשרים חברתיים מהפחד שאספר למישהו וידעו, אסור לי לדבר עם אף אחד במשפחה כי אני יעוף לרחוב וגם אם אדבר אף אחד לא יאמין.. אני לא יודעת כבר מה לעשות