קול דקיק שלא משתנה ומוביל לבטחון עצמי נמוך, דכאון, פחד, עצב

עוד מספר ימים ספורים אני בן 17!! וזה כלל לא מוצא חן בעיניי משום שיש לי בעיה רצינית לא השתנה לי הקול,לפחות ככה נראה לי.
מאז הילדות שלי אני זוכר את עצמי כילד ביישן כזה, עם קול דקיק ומאוד רגיש,אולי אפילו אנוכי.
תמיד נעלבתי מכל דבר שטותי עד כדי בכי...(כשאף אחד לא רואה). אני זוכר שכל פעם שהתחלתי לדבר בפני אנשים שלא כל כך מכירים אותי (חברי לכיתה,דודים ודודות שאני פוגש אותם בערך פעם בשנה) הרגשתי מעט פחד מחשש מהקול שבוקע ממני, ולרוע המזל קרו לי מקרים בהם העירו הערות משונות על הקול שלי או שחיקו אותי בצורה לא מוצלחת, זה כלל לא מצא חן בעיניי ותמיד היה קול בראשי שאמר :חחח איזה דביל אני...מדבר כמו איזה ילד בן 3", לסיכום בטחון העצמי שלי הוא כלל לא גבוה לגבי הקול שלי.
כתוצאה מכל האירועים האלה,בגיל 15-16 החלטתי שזהו נמאס לי לכל העלבות האלה לגבי הקול שלי,ואם הקול שלי לא משתנה מעצמו אני אשנה אותו (אני לא יודע אולי באותו זמן הוא השתנה לי פשוט לא הייתי מודע לזה),ניסיתי לדבר כביכול מהגרון (אולי אני טועה לא בדיוק מהגרון), כלומר ניסיתי להיזכר איך דיברתי כשאני צרוד וככה דיברתי, בהתחלה לא ממש הסתגלתי ל"המצאה הזאת" שלי וכן,לא העזתי בבית לשנות את קולי ונשארתי לדבר עם הקול ה"רגיל" שלי (כאמור,אני לא יודע אם זה הקול הטבעי שלי,כי הרי זה לא בגיוני שנער בן 15 ידבר בקול דקיק),הכל הלך איכשהו בסדר...עד שגיליתי שהשינויים האלה עם הקול גורמים לחיים שלי להיות עוד יותר "קשים". למשל: בימי הורים כאשר דיברתי עם ההורים שלי דיברתי בקול הדק אבל כאשר בבאותו הזמן דיברתי עם המחנך שלי אז דיברתי איתו עם הקול היותר נמוך שלי....כשההורים שלי שמעו אותי מדבר כך,הם היו בשוק, ושאלו אותי "מה קרה לי", או שאמרו לי אתה יודע לחקות קולות,חחח (מין בדיחה כזאת-לי זה לא היה כלל מצחיק). לאחר מכן היה לי הולדת והנה אופ ואני בן 16..וכבר כיתה י...וכך סבלתי מה"בעית קול" שלי. נמנעתי מאירועים חברתיים שבהם אצטרך להשתתף עם האנשים המכירים אותו עם הקול הנמוך שלי ובבוא הזמן עם הורים שלי (וקרובי משפחה שלי) המכירים אותי עם הקול הנמוך שלי.

שאלתי את ההורים שלי לפעמים, "וא לא ישתנה לי הקול..ואמא שלי ענתה:"הקול יכול אפילו להשתנות לך בגי 19 או 20.."-אני לא ממש הייתי בטוח בזה. ואבא שלי הסכים איתה"...לפני כחודש החלטתי שאני משנה את קולי גם להורים שלי (הרי הם מכירים אותי עם הקול הדק שלי),ניסיתי לשנות את הקול הדק לפתע לנמוךךך,ההורים שלי הסתכלו עלי בפנים מפוחדות ומדאגות וצצו כאלה הערות כמו:"חמודי,מה קרה לך,אתה מוציא מעצמך צילים מוזרים...אתה צרוד,כואב לך הגרון,הצטננת??)-אני עניתי:"שאני לא יודע או שאמרתי ואולי משתנה לי הקול (בתקווה שהם יבינו אותי ואת הרמזים שלי שבאמת משתנה לי הקול,אבל לא נראלי שהם הבינו אותי) בנוסף,בוקר אחד קמתי והתחלתי לדבר בקול הנמוך שלי, הם ממש היו בשוק ולכן לאחר שאכלית שוב התחלתי לדבר בקול הדק שלי,שההורים שלי רגילים אליו...
הבעיה שלי היא יש לי 2 קולות,קול דק-שההורים וקרובי המשפחה שלי מכירים-שמתי לב שעם הקול הזה קשה לי יותר לדבר,לפעמים באמת יש לי כאלה שינויים בטון,בקול לגןוון נמוך,גברי יותר,שמתי לב שהצחוק שלי השתנה, ולפעמים שמתי לב שממש כשאני מדבר עם הקול הדק,הקול שלי ממש נעלם ועובר ללחישה כזאת,אני מרגיש שאני מתאמץ כשאני מדבר ,אבל עדיין יש לי
קול נמוך-שחברי לכיתה ,רופא המשפחה ווכו מכירים אותי בו, קל לי יותר לדבר איתו ונוח יותר,הקול שלי לא נקטע ולא עובר ללחישה

איך אשנה את קולי,ואיך אסביר להוריי שהשתנה לי הקול,הרי אני עוד מעט בן 17 ואני עדיין ממשיך לדבר עם הקול הדק שלי,האם ההורים שלי יתרגלו לקולי החדש,האם יבינו שהשתנה לי הקול,האם אצטרך להסביר להם שזהו "התבגרתי",יש לי אולי חששות מטופשות וילדותיות אך בבקשה עזרו לי...אולי הקול הזה שאימצתי לעצמי בגיל 15-16 זה הקול הטבעי שלי?