הורים מתעללים, דיכאון, בורדרליינית, איך להמשיך להנות מהחיים הריקים שלי?

שלום לכולם.
האמת אני לא יודעת מאיפה להתחיל
ואיך להעביר את המסר שלי וירטואלית. אבל אני חייבת איזושהי הכוונה כי הכוחות שלי כבר נגמרו. מקווה לשמוע תגובות הוגנות.
בחצי שנה האחרונה שלי כחיילת ועד היום (משוחררת כמעט שנה וחצי) אני שרויה בדיכאון שמכרסם בי. עברתי הפלה מהאדם שאהבתי, שהתברר בסוף כזוגיות מאוד הרסנית ואלימה, שנה שלמה של שהות חסרת מעש בבית, בו בזמן מטופלת אצל פסיכולוג עד היום, בורדרליינית(מאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות גבולית) חיה על כדורים שהפכו עם הזמן למנת היום שלי בלעדיהם יש לי התפרצויות זעם חריפות ורצון עז להתנגח בכל העולם.
בקיצור איכשהו לפני חודשיים שלוש הצלחתי להרים את עצמי כרגע אני עושה מועדפת וטוב לי במקום שאני נמצאת בו. אנשים אוהבים אותי וכיף לי לצחוק ולהצחיק( כמה אירוני לאדם דכאוני) אף אחד לא רואה את הריקנות שלי מבפנים וכולם חושבים שהחיים שלי מדהימים. כשבתכלס אני סובלת מהאוויר שנותן לי להתקיים.
התרחקתי מחברות שהיו לי, נתתי את הלב שלי לאנשים שאני אוהבת בלי לבטל את עצמי. אבל כחלק מ"ההפרעה" שלי אני נוטה לראות סיטואציות בשחור או לבן ומפחדת מנטישה מדומיינת או מציאותית ולכן אני מקדימה תרופה למכה.
הזיכרון שלי שרוף. אני לא זוכרת כלום מהילדות שלי (רק זכרונות כואבים) הייתה לי ילדות קשה תמיד תוייגתי כילדה בעייתית לא היו לי חברים עברתי עשרות חרמות ועם זאת הייתי צריכה להתמודד עם ההשפלות בבית המשפחה שלי התעללה בי ומתעללת בי עד היום. הייתי מסתובבת עם אנשים שלא מתאימים לי וההורים שלי היו מסבירים לי דרך הידיים למה לא כדאי לי לעשות את זה. הייתי מקבלת מכות ולא רוצה ללמוד אז מרדתי בהם ובסוף הזקתי לעצמי.
עכשיו אני מבינה שהכל כמו גלגל בסוף כל מה שעשיתי חזר אליי אין יום שאני לא מאשימה את עצמי המשפחה שלי תמיד צוחקת עליי שאני לוקחת דברים ללב ומתעצבנת מכל דבר וקשה להם לקלוט שאני בעצם לא יודעת איך לעזור לעצמי בכל זאת אני מרגישה מחויבות אליהם למה? הם לא מפסיקים לפגוע בי לא משנה כמה ניסיתי להסביר להם. במיוחד ההורים שלי שמערערים את היציבות שלי בכל זמן נתון. שנייה אחת הם כועסים עליי בלי שום סיבה, שנייה אחר כך הם מתנהגים אליי כמו מלאכים (אמא שלי קמה בבוקר להעיר אותי, מכינה לי אוכל לצהריים) ואולי כל זה בא מתוך פחד שאני אוותר לעצמי ואז שוב המשפחה המורחבת ידברו עליי שאני עצלנית ולא רצינית? שנייה אחרת הם עוקצים אותי או יורדים עליי נהנים לבטל את הדעות שלי וכל פעם שאני באה לדבר איתם על ההתנהגות המסריחה שלהם הם מזלזלים באינטיליגנציה שלי אני יודעת מתי מתייחסים אליי חרא והניסיון הכושל שלהם לעשות ממני מטומטמת.
תמיד הרגשתי כמו הכבש השחור בבית ותמיד נתנו לי את ההרגשה שאני פחותה מהאחים שלי למה כי אני אדם אמוציונלי מדיי? כי הגעתי לשלב שאפסו כוחותיי? שלא בא לי לקום בבוקר?
סתם לצורך העניין ביום שישי אחי הגדול ואבא שלי רבו אחרי האוכל שטפתי את הכלים ואמרתי לאבא שלי שחשתי עלבון בשבילו ושלא יתייחס. אח"כ הלכתי וישבתי לשתות תה עם ההורים, התעסקתי קצת עם הפלאפון מתחת לשמיכה כי שניהם היו עסוקים בעיתונים. אצלנו מוגדר בבית לא להיות עם הפלאפון בשבת בקומה התחתונה, אבא שלי אומר לי "אני לא צריך את הרחמים שלך, את מדברת על אח שלך תסתכלי על עצמך" ואמא שלי הצטרפה לחגיגה. הוא הלך והיא המשיכה להתנגח בי עקצתי אותה ואחרי שהיא הלכה התחלתי לבכות כמו חתיכת אפס למה זה מגיע לי? לא אמרתי שום דבר בכוונה רעה. להפך באתי לשבת איתם כיבדתי אותם האחים שלי בכלל לא מסתכלים עליהם אחרי הארוחה. מה כבר אמרתי שאני צריכה לספוג התנהגות כזאת?
אבא שלי שואל אותי מה חסר לך שאת מרגישה ככה? הוא כנראה בור בכל מה שנוגע לדיכאון. יש לי הכל ברמה החומרית אבל בעצם אין לי כלום ברמה הרגשית. אין לי מי שיעטוף אותי. אני מרגישה שקופה. מה שמעניין את ההורים שלי זה מה יגידו מבחוץ.
כמו שאמרתי אני מטופלת אצל פסיכולוג מאז השחרור, אבל אני לא מרגישה שום התקדמות. היא יורדת לסוף דעתי, ומנגד כל מה שהיא אומרת לא חודר לתוכי אני יוצאת מהפגישה איתה ושוכחת כל מילה. אני רוצה לעזור לעצמי ולחיות חיים נורמליים כבר. איך אפשר להפיק את המיטב מהפגישות איתה? כבר 50 פגישות שמעתי שהיא תצלם לי איזה חוברת ודרכי טיפול לאנשים בעלי אישיות גבולית שנעבוד על פיהם זה אף פעם לא קורה. מה אני יכולה לעשות?
בשורה התחתונה, כל מה שנשאר לי להיאחז בו זה התגובות שאני אקבל מכם. חלקכם יכולים להשפיע על חיי. אני מבקשת לא לתקוף גם ככה אני מרגישה כמו חיה פצועה. תודה לכל המתייחסים ושבוע טוב.