אין לי חברים בכלל. איך לשפר את המצב... ?

אני קודם כל אומרת שזה יהיה ארוך, אני מאוד מאוד מצטערת אבל ניסיתי לקצר כמה שיכולתי.. אבל אני מאוד אעריך שתקראו

אז אני מישהי, לא מיוחדת, כי אין בי שום דבר מיוחד. אני סתם עוד בן אדם, ואני עוד חודשיים בת 13, ורוב החיים שלי הייתי בודדה. בלי חברים. ולא, לפני שתגיבו,אני לא מסכנה. ממש לא. אני לא מרחמת על עצמי. ולא כלום. אני אפילו יודעת שחלק ממה שפה הוא באשמתי..

כבר מגן חובה. אני הייתי סוג של ילדה מוזרה וסילקו אותי מכל פעילות או מקום משחקים כזה. גנבו לי צעצועים, אבל זה כבר סיפור מאוד ישן. יסודי זה המקום שבו הייתי מאוד מבודדת. בכיתה ג עד ד הייתי בחוג ספורט (לא אגיד מהו) ותמיד כשהיה צריך עבודה בזוגות קרה שילדה אחת אמרה: "נו אבל אני לא רוצה איתה היא מטומטמת"! וגם בחוג לא הכרתי אף אחד. אני ילדה שמורים או כל מדריך או מישהו כבר בוגר מעריץ אותי, אני תמיד הייתי האהובה על מורים. טוב, לא תמיד. אבל אני מישהי שתמיד מקשיבה לכללים.. אבל נמשיך..

ניסו לשנות אותי למישהי אחרת, שאוהבת מה שאחרים אוהבים. אני לא רציתי אבל פחדתי שיצחקו עליי. מכיתה א פגשתי חבורת בנות שהיו גדולות ממני בכיתה והתחברתי אליהן והיינו תמיד בהפסקות. מאז התפרקנו ונשארו רק אני ועוד ילדה אחת שאקרא לה "נ". נ' הייתה חברה מאוד טובה שלי, אהבנו אותם דברים, וכמעט ולא הייתה הפסקה שלא היינו ביחד. אני תמיד נהנתי איתה. אבל אז...כשהגעתי לכיתה ה והיא ל-ו זו הייתה השנה האחרונה שלנו לפני שהיא עברה לחטיבה. הגעתי לכיתה ו והיה לי קשה. לא היה לי אף אחד. כמעט ולא. הייתה עוד חברה שנפגשתי איתה בכיתה ה ונהיינו חברות ממש טובות גם. (נקרא לה ק). בכיתה ו ק' כמעט ולא נפגשה איתי. תקופות ה' ו-ו' היו ההכי קשות בחיי. אולי זה ישמע כמו צרות של עשירים אבל אצלי תמיד כשטיילתי בחוץ עם ק' ילדים אחרים מהשכבה זרקו עלינו הערות והיו רצים אחרינו כמו מטורפים. אבל זה לא הכל. אני אהבתי לצייר ואני עדיין אוהבת לצייר וכשהיינו בחוץ ילדה אחת לקחה לי את הציור ורצה ואני רצתי אחריה, וכשאמרתי למורה מה קרה היא זרקה את הציור שלי לרצפה, כמו זבל. אבל אני לא רוצה לספר יותר מידי פרטים. אבל כיתה ו הייתה סבל. רוב הכיתה כבר שנאה אותי וריכלו עליי מאחורי הגב למרות שבחיים לא שמעתי ולא ידעתי עד שסיפרו לי. חלק גילו לכולם את הסוד שלי (אני לא אגיד מהו כי אני מפחדת שיש כאלה שמכירים אותי גולשים באתר) הוא לא נוראי ממש, אבל בגלל שסיפרו אני התביישתי. שנאו אותי גם בלי סיבה. ככה סתם. בלי להכיר אותי כבר התחילו השנאות. בגלל שהתנהגתי מוזר. והייתי מוזרה. אני מעכשיו בגלל כל התקופות כבר לא סומכת על אנשים, אפילו לא יודעת מה זו המילה "חבר" ומה המשמעות שלה, למרות שהיו לי אנשים שאהבתי, אבל הם עזבו אותי. ושכחו ממני. אולי פעם או פעמיים ניגשים אליי לבקש משהו או לדבר. אבל זה נדיר. אני עכשיו כיתה ז' והמצב הוא עדיין חרא. ניסיתי לפגוש חברים חדשים אבל..לא הלך. אני גם לא אוהבת יותר ימי הולדת, כי את מי אני אזמין? חוץ מהמשפחה שלי. ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אימא שלי תמיד שואלת מה קורה עם החברים אבל אני תמיד מסננת שיחות כאלו. מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב?
תודה רבה שקראתם, מעריכה מאוד♥