בן 30, ללא אהבה, גר עם ההורים, וסטודנט. לעזוב את הלימודים או להמשיך?

אז ככה, בקצרה מעט ממה שעובר עלי...

אני כבר מעל גיל 30, גר עם ההורים וסטודנט לתואר בשלב די מתקדם (מעל חצי מהתואר עשיתי כבר) אומנם בהתחלה נהנתי מהעניין אבל ככל שעובר הזמן נהיה לי יותר קשה...
ולמה?..
קודם כל מה שקורה בבית - אני מרגיש שאני לא ממש מעניין את ההורים שלי,
הקשר שלי איתם בין רופף לרעוע...אתן כמה דוגמאות...

אמא שלי אומנם מכבסת לי את הבגדים כמו לשאר בני הבית...
אך שלי 'זרוקים' להם בערימה אחרי הכביסה...בתוך פינה בחדר הכביסה..
שמתי לב כי רק הבגדים שלי זרוקים שם בניגוד לשאר בני הבית..

החדר שלי, אמא שלי לא תוזיז בו נייר אחד, גם אם הא יהיה ג'ונגל..
בכל חדרי הבית זה לא כך, היא מסדרת אותם והם נקיים בדרך כלל..
בחדר שלי אני עומל קשה לסדר אותו אבל ..עם הזמן חפצים נכנסים
לחדר (במיוחד שמסדרים את הבית..) והחדר שלי מפעם לפעם נהיה מבולגן
ממש..אבל אם אני א מסדר אמא שלי לא תוזיז בו אצבע...
יש לי אח שגם הוא סטודנט קטן ממני בכמה שנים ..אבל עדיין מספיק גדול
החדר שלו בניגוד לשלי היא תסדר אותו..

בשבתות, אם אני לבד בבית עם ההורים אני משתעמם מאד
הם כמעט ולא מדברים איתי..אני מרגיש כאילו אני 'תקוע' להם בבית..
אם יש עוד אחים או אחיות בשבתות אני כבר מרגיש קצת אחרת..(לטובה יותר).

ביום יום, אין לי קשר עם אבא שלי כמעט..רק שאני זקוק למשהו מסויים
ולא תמיד יש לו כח בשבילי , או שהוא חוזר מקניות ומבקש ממני להביא את הדברים
הביתה, זה באופן קבוע..כשהוא חוזר מקניות הוא מביא איתו 2 / 3 שקיות..משאיר
את הפגז' פתוח..ומבקש ממני ללכת להביא את השאר שזה כמה נגלות טובות..
אם אין לי כח..אז הוא כמובן מתעצבן ..

או למשל, שצריך לזרוק את הזבל ..אזי כמובן יקראו לי...זה באופן קבוע אני עושה
האמת אין לי בעיה עם זה..מה שכן מפריע לי שזה הקשר היחיד שיש להם איתי.

אני יכול למשל להיות בבית כמה ימים לישון אצל חבר, אם אמא שלי או אבא
שלי יטרחו לצלצל בהחלט שזה יפתיע אותי...

בקיצור , כשצריכים שאסיע למשל מישהו מבני הבית, או כל עזרה אחרת
אז יקראו לי...ועוד איך...הרי אני חלק מבני הבית..
מלבד זה אין לי קשר ם ההורים, הם לא מסייעים לי כלכלית (מעל עשור שנים )
אם אני צריך כסף מהם כי אני נתקעתי או משהו ..אין לי על מה לבנות כל כך..

חברים בני גילי (לא נשואים) אין לי כמעט אולי אחד .או שניים..
בקיצור כל היום אני מסתובב עם עצמי לבד או שאני עסוק בלימודים...
אבל לפעמים אני מרגיש שאין לי כח להשקיע בלימודים...
הבדידות הזו פשוט לא משהו..בלשון המעטה.

סליחה על האריכות, אבל הייתי שמח לדעת מה הייתם עושים במקומי?
עושים הפסקה בלימודים? (זה הרי דורש כוחות נפש)
או ממשכים בכל זאת? (מבאס אותי שיכלתי להגיע לציונים הרבה יותר טובים
אם הייתי חוזר נניח לגיל 17 שאז המצב שלי היה הרבה הרבה הרבה יותר
טוב מכל הבחינות, אז ההורים שלי העריכו אותי מאוד,ואז בגיל הצעיר לא הרגשתי
בכלל את כל התחושות בדידות שאני מרגיש כבר הרבה זמן...

מה לעשות לדעתכם???
מרגיש לפעמים ממש מתוסכל מהעניין...