עברתי לארה״ב, שיניתי את המראה החיצוני, ועדיין אין לי ביטחון עצמי

עברתי לארה״ב לפני שנה. בישראל גרתי עד כיתה ט׳ ותמיד הייתי הילד הזה שאף ילדה לא לוקחת ברצינות וחלשלוש כזה שכולם יכולים לכסח לו את הצורה. תמיד קראו לי הומו, אני לא יודע למה אולי כי אני לא אהבתי כדורגל והייתי מעפן בספורט וכל מה שאהבתי היה מוזיקה ומכוניות... תמיד היו לי חברים אבל אפילו הם צחקו עלי לפעמים ולמרות שלא סיפרתי את זה לאף אחד זה תמיד פגע לי בביטחון. לא הייתי מכוער, נראיתי בסדר ואני יודע שכולם חשבו שיש לי מלא ביטחון אבל זה לא היה נכון. אני רעדתי מבפנים כשילדים ״מקובלים״ אמרו לי משהו, אפילו אם זה לא היה מעליב. אני זוכר את ההרגשה הזאת כשמישהו אומר לי משהו מעליב, ואני ממש לוקח את זה ללב. דבר כזה יכל להרוס לי את היום ולהוציא לי חשק מכל דבר. אני לא יודע למה. זה קורה לכולם, וזה לא שהתעללו בי או משהו, זה לא שהייתי לבד. אני זוכר שבעיקר לא אהבתי שיעורי ספורט כשהמורה צחק עלי. פעם אני זוכר שהיינו צריכים לרוץ אלפיים וכל אחד אמר את הזמן שבו הוא רוצה לסיים את הריצה. אז המורה שאל כל אחד כמה הוא חושב שהוא צריך לקבוע לעצמו אני אמרתי את שלי והמורה צחק ואמר שהוא ימדוד רק לי כדי לראות אם אני אצליח. זה היה מול איזה חמישים ילדים. אז התחלתי לרוץ ובכל סיבוב המורה הודיע לכולם בכמה אני אחורה מהמטרה שלי, כל סיבוב הוא העיר עוד איזה הערה של ״תראו איך הוא עייף כבר״ או ״ רוצה לנוח?״ וכולם צחקו. זה היה משפיל. בסוף הריצה הוא תפח לי על הכתף ואמר ״אולי בפעם הבאה״. אמרו לי להתלונן עליו אבל לא התלוננתי לא רציתי שהציון שלי יהיה יותר חרא ממה שהיה. כמו תמיד, הכל מעל תשעים, ספורט - 70. תמיד פחדתי מבנים. מסוג מסוים האגרסיביים האלה שאני לא יכול להבין. החרמנים רצח, הבדיחות אמאשך, פשוט לא חשבתי שזה מצחיק. אני זוכר שתמיד באוטובוס נסעתי עם בנים מהכיתה שלי ופשוט ישבתי מושב לידם מתעלם מהם בזמן שהם מדברים על כדורגל. היו לי הרבה ידידות, את חלקן לא כל כך חיבבתי. הן תמיד דיברו על דברים שלא מעניינים אותי כמו איפור ו... בנים. היו לי שני חברים עיקריים, ילדה וילד. איתה אני עדיין בקשר אחרי שעזבתי את ישראל איתו לא. כולם תמיד נורא קינאו בי שיש לי ידידות אבל האמת היא שפשוט כמעט לא היו לי חברים בנים וזה משהו שמאוד חסר. המילה הומו הייתה במילת גנאי הכי גדולה שיכלתי לחשוב עליה, היא גרמה לי להטיל ספק במיניות שלי, לחשוב שאולי הם צודקים אולי אני באמת כזה כי משהו לא בסדר איתי. אני לא אוהב כדורגל, הבנות שאני מאוהב בהן לא שמות עלי, אין לי חברים בנים. אני זוכר שבנים מהכיתה נפגשו לשחק כדורגל אחרי הבית ספר, ולא הזמינו אותי. לא רציתי לבוא, אבל זה די פגע בי עדיין כי הזמינו כל אחד. שנאתי כשעשו כוחות במשחקי ספורט כי תמיד הייתי בין האחרונים, אני ועוד איזה שני ילדים שמנים. זה גרם לי להרגיש כמו זבל, במיוחד כשהיו ברקע בנות שצחקקו. התחלתי להיכנע לסביבה. לפני שעברתי לארה״ב הבטחתי לעצמי כמה דברים: א. שאני הולך להיראות טוב
ב. שאני אשכח כל אחד מישראל ואתחיל התחלה חדשה.
הלכתי לחדר כושר בקיץ, והתבגרתי. גבהתי וגם עשיתי תספורת אחרת. אני יודע שאני נראה טוב, בנות מסתכלות עלי ואמרו לי את זה לא פעם. קפצתי ממטר שישים ובמבה לשבעים ושבע, ופיתחתי שרירים. הבעיה היא שזה הכל שינויים חיצוניים. מבפנים אני אותו בן אדם, חסר ביטחון לחלוטין. אני בונה את המגננה הזאת לעצמי, ועדיין נמצא בחרדה כשמישהו פונה אלי. אני עדיין מתפדח להוריד מכנסיים וחולצה מול אנשים כי אני זוכר את הרגעים האלה שצחקו עלי כי רואים לי את העצמות. אני בן אדם אחר בארה״ב. אני מקובל, יש לי טונות של חברים ויש לי חברה יפה. אף אחד מהם חוץ ממנה לא יודע שהייתי כזה רק לפני שנה. החלק ההכי עצוב הוא שפתאום אנשים מישראל רוצים לדבר איתי ונהייתי הדבר החם של השכבה, פתאום אני חתיך ובנות חופרות לי בוואטס אפ. ולמה אני כותב את זה אתם שואלים? כי אפילו אחרי כל המסכות שבניתי פה, כל המעמד החברתי הגבוה שלי, הכל קרס ברגע שהתקשרתי בסקייפ לידידה שלי וילד מהשיכבה שישב לידה אמר שאני עדיין הומו רצח וכל השאר (בערך 10 אנשים) צחקו. לא יודע למה נפגעתי. אחד החברים ההכי טובים שלי הוא הומו. זאת לא מילת גנאי, אולי עצם העובדה שכולם צחקו, אבל זה עובדה... כל מה שבניתי פה זה זיוף אחד גדול... אף פעם לא יהיה לי ביטחון. והקטע? הילד הזה הוא מכוער ואנורקס. אני מכסח אותו, בדיוק כמו שאני הייתי מכסח את כל הילדים שירדו עלי בישראל. אבל זה לא עוזר... אין לי מושג למה אני לוקח הכל ללב ונמצא כל הזמן בחרדה חברתית. תודה שקראתם. שתפו אפ היו לכם חוויות דומות, או מה הייתם עושים במצב הזה. סליחה על מגילת אסתר שכתבתי פה...