אני אבודה, ואיבדתי תקווה לחיים. מקווה להרגיש שיש לי למה לחיות.

אני כל כך אבודה. אני כל כך אבודה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מה לעשות עם חיי. אני איבדתי כל תקווה...
לא ידעתי עד עכשיו מהו כאב. אני חשבתי שידעתי. חשבתי שמאוד ידעתי. אף פעם לא הרגשתי כאב עמוק כל כך. תחושת בדידות עמוקה כל כך. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. אף פעם לא הרגשתי את זה כל כך בלתי נסבל.
איבדתי תקווה שמשהו יכול להשתנות. אני קמה כל בוקר עם השאלה שעוברת בראשי, "למה קמתי?", אני צורחת כל דקה מבפנים, יש לי מועקה תמידית, אני לא מצליחה למצוא חשק לעשות שום דבר, אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר, אין לי רצון, אין בי שום הנאה. אני שונאת את הבדידות אבל אין לי חשק לדבר עם אנשים. האדם היחיד שהפיג את תחושת הבדידות מילא אותה בחזרה. הוא פשוט נטש אותי. אולי הוא האדם היחיד שהייתי רוצה לדבר איתו. למרות שהמחשבה הזאת כל כך שגויה כי אני לא אמורה לרצות להיות בקשר עם אדם שנטש.
אני איבדתי תקווה. אני באמת איבדתי תקווה. אני לא חושבת שמשהו יכול להשתנות לטובה. אני לא חושבת שיצא ממני משהו טוב בחיים. אני לא חושבת שתחושת הבדידות תעבור. אני לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיוכל להכיל אותי. לאהוב אותי כמו שאני. לא חושבת שיהיו לי חברים, חברי אמת. לא חושבת שתהיה לי זוגיות. לא חושבת שלא אהיה לבד. זה לא יכול לקרות. אני תמיד אהיה לבד. אני תמיד אהיה לבד.
יש לי משפחה, והיא דווקא אוהבת. אני יודעת שהיא אוהבת. אבל היא מזניחה, והיא לא מבינה.
אני מסתגרת כל היום בחדר. אני לא מסוגלת לעשות כלום. אני מזניחה את הלימודים, אין למוח שלי מקום בשביל זה. אני עם המחשב במיטה כל היום. לפעמים סתם במיטה. סתם בוהה בקיר. לפעמים ישנה. לפעמים בוכה. בוכה את חיי החוצה. צורחת בשקט בפנים, שאף אחד לא ישמע, כי אני לא מסוגלת להסביר, אני לא מסוגלת לדבר על זה.
אבל איכשהו אני מקווה שמישהו ישמע. אני מקווה שמישהו ידע. אני מקווה שלמישהו יהיה איכפת. אני מקווה שמישהו יכיל. אני מקווה לצאת מזה. אני מקווה לא להיות לבד. אני מקווה שמישהו יאהב. אני מקווה לאהוב. אני מקווה שמשהו ישתנה. אני מקווה שאני אשתנה. אני מקווה להרגיש מתאימה לעולם. אני מקווה שלא יכאב יותר. אני מקווה להרגיש שיש לי למה לחיות.
אני מקווה כל כך הרבה. אבל שום דבר מזה לא נראה לי ריאלי. שום דבר מזה לא נראה לי כמו משהו שיכול לקרות.
אני לא יכולה להסביר כמה אפס אני מרגישה שאני. לא קיימות מילים להסביר את התחושה שאני מרגישה. אני פשוט מרגישה שאני פשוט *לא*. אני מרגישה שאני טעות. התחושה גרועה משהיא נשמעת. אני פשוט לא יודעת איך להסביר את זה. כואב לי.
והדמעות לא מפסיקות לרדת...
העולם לא נראה אפור יותר. העולם נראה שחור. והעולם לא נראה כמו מקום בשבילי.
אני כל כך אבודה...
אני לא יודעת אם יש כבר משהו שאפשר להגיד לי. אבל בכל זאת תודה למגיבים. ותודה לקוראים, תודה על ההקשבה. תודה על ההזדמנות לפרוק.