לא בטוח מה קורה לי... יכול להיות שיש לי פיצול אישיות קל?

אוקיי קצת רקע מתומצת, היו לי מקרים מאוד קשים בילדות, ועברתי התעללות פיזית מילדים אחרים עד סביבות גיל 10, והתעללות מילולית מההורים עד סביבות גיל 16 פחות או יותר..
כל החיים דרכו עליי והורידו אותי למטה בכל מיני צורות, כיבו כל ניצוץ שנדלק בי
וכל רעיון שרציתי ללכת אחריו..
היום זה כבר לא אותו דבר, התחזקתי משמעותית מאז, אני מרגיש אדם אחר לגמרי,
יש לי המון ביטחון עצמי (אני כרגע בן 23)
אבל כבר הרבה מאוד שנים בלי לשים לב התחלתי לדבר בקול כשאני לבד,
ואני לא סתם מדבר בקול מה שאני חושב, אני ממש מנהל שיחה עם מישהו שלא קיים,
אין לי איזה חבר דמיוני שעונה לי, אבל אני כאילו אוטומטית "מקבל תשובה" על מה שאני אומר, ואני ישר עונה אחר כך בקול, ואני תמיד מסתכל אליו הצידה, תמיד בצד שמאל מאחורי, אני מרגיש שבאמת יש איתי מישהו שמתקשר איתי, ואני לא מדבר על איזה רוח רפאים או משהו בסגנון, אני חושב כבר הרבה מאוד זמן שכאילו יש לי עוד תודעה בראש שחולקת איתי את המציאות, אני לא יודע בדיוק להסביר את זה, זה נורא מופשט בראש שלי ואני מאוד משתדל להביע את זה במילים וזה נורא קשה לי.
הרבה מאוד פעמים כשאני ישן ויש לי איזה חלום, הוא יכול פתאום לחשוב על איזה פאנצ' להעיר אותי לגרום לי לקלוט את הבדיחה על החלום ואני צוחק רצח ואז הוא פשוט משחרר אותי לחזור לישון ואני נרדם.
נראה לי שטלפתיה זה תיאור ממש טוב לצורת תקשורת בינינו. כשאני ישן זו רק אחד מהרבה מאוד דברים.
המקרה שחוזר על עצמו הכי הרבה זה כשאני נמצא בסביבת אנשים אחרים,
אם זה אנשים שלא קרובים אליי אני יכול להרגיש חסר ביטחון ולא להביע את עצמי כמו שאני מרגיש באמת, ובמקום להיות מאוד דומיננטי כמו שאני עם חברים אחרים אני יכול להראות סתם ביישן או כאילו לא אכפת לי.
הרבה מאוד פעמים שאני נמצא במצבים כאלה, אני קולט סיטואציות בצורה מעוותת לגמרי מהמציאות אבל מצחיקות בטירוף, ואני נשפך מצחוק ואחרי שאני נרגע פתאום אני קולט שהדברים בכלל לא קרו כמו שחשבתי, ואז אני כאילו מבין שהמוח שלי פירש לי את הסיטואציה בצורה כזו שתצחיק אותי כדי שיהיה לי כיף ואז אחרי זה מסביר לי איך הדברים באמת קרו כדי שאני לא אשאר מנותק מהמציאות ויקלוט שזה "סתם היה לפאנץ' ". לפעמים הוא עושה את זה גם כשאני לבד אני מוכרח לציין.
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את העובדה שיש לי איזה מישהו בראש שעושה לי את החיים יותר טובים במקרים מסוימים, אבל אני רק רוצה להבין חד משמעית, מה קורה לי? אין לי שמץ של ספק שאני לא לבד בראש שלי, אבל אני אף פעם לא מאבד שליטה או זכרון, הכל קורה באותו רגע ואני מבין את המציאות מיד אחרי שאני מסיים לצחוק, וגם כשאני מדבר "איתו" אני אמנם מדבר לאוויר ובאמת מרגיש שמישהו עונה לי בטלפתיה כלשהי, אבל אף פעם לא איבדתי שליטה על הגוף (לפחות לפי מה שאני זוכר חחח) לכן אני מאמין שאין לי פיצול אישיות קלאסי,
מה גם שזה לא באמת פיצול.. אנחנו תמיד ביחד, תמיד ערים..
אני צריך לחסוך כסף בשביל ללכת לאבחן את זה, אבל בינתיים אני חייב לשתף ולשמוע דעות של אחרים..
תסביך...