היי לכולם, מזה ארבעה חודשים (בהדרגה) אני סובלת מחרדות. אני לא יכולה להצביע על מקרה ספציפי שהביא אותי לזה אבל זה כנראה היה שם בדיסק ופשוט קיבל ביטוי כזה חזק כי זה עלה למודעות.
אני אדם פרפקציוניסט.
מי שלא מכיר את התכונה רואה בה אור חיובי, סוג של מצויינות והצלחה. אני לא רואה בקו הישר הזה כל מה שרואים אלא סבל נצחי. הדבר היחיד שמשרה בי תחושה טובה מהתכונה הזו היא חוסר הקנאה שלי באחרים אבל מלחמה בלתי פוסקת עם עצמי בתוכי.
אני בחורה מאוד מאוד בוגרת. למדתי ובחרתי בצד היפה והאופטימי של החיים כי לצערנו הצרות והקשיים באים לבד ובצרורות, ומי שמכיר אותי גם יודע שפסיכולוגית התפיסה שלי מלאה בהומור אבל יש דברים שהם בסיסיים בהארד-דיסק וזאת השלמות הזאת שרק אני רואה. המאבק הבלתי פוסק שלי לנצח את הזמן, את עצמי ואת הרף שרק אני רואה כי זאת לא תחרות עם אף אחד אלא עם עצמי בלבד.
על עקרונות אני עומדת בהרבה מאוד אומץ ונעמדת עם רגליים אחוריות ובעוצמה רבה ועם זאת נולדו החרדות האלה במלחמה מתמשכת עם הרציונל. סיוט !!!
פרפקציוניזם שהפך למפלצת בלתי מנוצחת. מפקד פנימי שמנצח בביקורת ובהשגת יעד שאין לו אפילו גבול, זה פשוט מתמשך ועולה. היום כולי קנאה בכאלה שרואים את החיים בתמונות של עננים ורודים ושזה בסדר מבחינתם לשרוף עוד יום בלי לעשות כלום או שגם מחרתיים זה בסדר ובעצם גם עוד שנה, העיקר החיים מה- זה יפים במשקפיים ורודים בסתלבט על איזו חושה בסיני.
לא צריך להילחץ, אפשר תמיד להיות בקשר אבל התקע במוח שלהם לא מחובר לשקע.
האנשים האלה חיים את החיים שאני רוצה. מה לא הייתי עושה בשביל ישיבה כמו זומבי על שפת הים. Priceless !!!!!!
מצחיק? לא. עצוב. כי שיעבדתי את עצמי לעצמי.
יש לכם עצות?
תודה לעונים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות