חושב שמטרת הפוסט הוא בעיקר לפרוק אבל אשמח לשמוע את דעתכם.
אז ככה, אני מאוד מחובר ומעריך את סבתא שלי. מעריך אותה בתור סבתא טובה וגם בלי קשר בתור בן אדם טוב וצנוע עם לב גדול. סבתא שלי בריאה ומתפקדת רגיל לגמרי, היא חיה בבית משלה בשכונה ליד מקום מגוריי. דואגים לבקר אותה או להביא אותה אלינו מדי שבוע בעיקר בסופי שבוע. הבעיה שאני בראש כל הזמן אומר לעצמי שהיא בודדה ועצובה, למרות שבפועל לא נראה שזה המצב אלא להפך היא מרוצה בחלקה. בכללי גם כול נושא הזקנה מעציב אותי מאוד. לראות אנשים מבוגרים שככה חייהם חלפו להם בלי ששמו לב, אנשים זקנים שמרגישים בדידות, שמרגישים שאף אחד לא רוצה בהם, שהם עול על החברה. ברור שאני יודע שזה מעגל החיים וככה עובד הטבע אבל לי זה מרגיש לא תקין. לא תקין שאותו ילד או ילדה תמימים שלא חשבו על שום צרות העולם עכשיו הם עוד סבא או סבתא עם גוף מתפרק ופנים מקומטות שקרובים לסוף. איך אפשר לקבל את המחשבה הזאת?
אז אלו המחשבות שאני מריץ לעצמי כשאני פוגש את סבתי. מחשבות מעציבות ומורידות. במקום שאהנה מחברתה קורה ההפך. אני נתקף עצבות ומחכה רק לברוח. כמו שאמרתי אני כן מאמין שטוב לה בחייה ולשמחתנו הרבה היא מתפקדת באופן רגיל לגמרי, עם כלבה שצמודה אליה 24/7 ומשפחה, ילדים ונכדים תומכים ואוהבים אבל אצלי בראש הסרט הוא שונה. היום כשיצאתי מהבית שלה, נכנסתי לאוטו והתחלתי לבכות. ככה בלי סיבה. זה נכנס בי חזק ולא הצלחתי להחזיק. לא יודע אם אלו מחשבות רלוונטיות או סתם רגישות יתר שלצערי או לשמחתי היא חלק ממני.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025