קצת מלאה ולא מקובלת, ילדים לא מפסיקים לצחוק עליי, מרגישה שאי אפשר יותר

מה אפשר כבר לומר עלי? הרבה, הרבה דברים רעים.
אני בת 13.5 בכיתה ז' והיחסים החברתיים שלי לא משהו בכלל. יש לי פה, אני אומרת את מה שאני חושבת ולא הולכת אחרי מה שהילדים הולכים, אני לכיוון השני. יש לי נקודת מבט אחרת על העולם לעומתם. אני מודעת לעצמי. יש לי חוסר ביטחון ענק, אני מאלו שמשדרים ביטחון אבל בפנים הלב שלהם לא מפסיק לפעום חזק מהלחץ, ממה אנשים יגידו עלי ממה אנשים חושבים עלי. ואני רואה את זה, ילדים לא מפסיקים להסיר אותי מקבוצות בווצאפ צוחקים עלי ומרכלים עלי מאחורי הגב. רק ביום שישי האחרון לא הפסיקו לצעוק עלי בשיעור שאני תמניה קמצנית (אני תמניה). שנה שעברה חזרתי מחול לא הייתי עשרה ימים בבית ספר, ילדים רק ניגשו אלי שאלו אותי אם הבאתי משהו לאכול אמרתי שלא והם פשוט הלכו. שגרה ביום יום שלי זה להתכנן לאנשים לענות לדברים שאני שואלת. אני באה לבן אדם מול הפנים שואלת אותו משהו והוא פשוט לא עונה והולך.
אני באה מבית טוב.. אני לא מהבנות שמעלות לאינסטגרם שלהן נשיקות או תמונות עם בקיני וממש לא מצתלמת עם בנים בבקיני ורושמים למטה, בתגובות שהוא תוקע אותי, זה פשוט לא מכבד אותי!

בכל זאת, אני לא מרגישה טוב עם עצמי. אני מרגישה שאני תקועה בתוך מקום ואני מנסה לצאת ואני בחיים לא אצליח. אני חושבת שאני קצת חכמה אבל כל כך חשוב לי להראות טוב, אני לא אוהבת את הגוף שלי אני רוצה לרדת רק 2 קילו מה כבר ביקשתי?! אני טסה עוד חודש וחצי ואמא שלי לא עוזרת לי לרזות אומרת לי כל הזמן שהייתי צריכה להתחיל לפני שלושה חודשים. היו לי חברים וחברות שפשוט נטשו אותי ואני כבר לא יודעת לאן ללכת זה שובר אותי ואנשים פשוט לא יצליחו להבין באיזה מצב אני. חברות שלי לועגות לי על המשקל, דקיקות כמו מקל ותמיד שהן לידי הן אומרות שיש להן כרס ושהן שמנות וזה פשוט פוגע בי בפנים, אם את כזאת רזה למה אני נחשבת בדרך החשיבה שלך? להיפופוטם?! ויש לי חברות כל כך תמימות, שומרות בבטן את כל מה שהן חושבות ולא אומרות את הדעה שלהן, הן הולכות אם הזרם של הקבוצה.

היו חברים בנים, שניים. חבר אחד סיפר לחבר שלו על כל ההתכתבות שלנו וחבר שני רצה לאנוס אותי. ואני לא מספרת להורים שלי דבר, הם גרושים. אמא שלי כמו קיר ואבא שלי אין לו כוח לזה. השנה היו לי סכסוכים רבים עם אמא שלי, רציתי לעבור לגור אצל אבא הוא תמיד המציא תירוצים למה לא. חיפשתי פנימיות הרגשתי שאני כמו כדור שכל שניה זורקים אותי מצד לצד. הלכתי ליועצת אחרי אלף ניסיונות שנכשלו בגלל האומץ שהיה חסר לי, המורה שלחה אותי ליועצת כי היא תפסה אותי יוצאת מהשיעור בחוץ בוכה כי זה התפרץ. הלכתי ליועצת היא דיברה עם אמא שלי ושם זה פשוט נגמר.


הינה, אתם מכירים חלק ממני. חסר לי אהבה אמיתית. חסר לי את המחמאות האלו שאני זוכרת למשך שנים, חסר לי את החיבוק, את הילדה הכי כיפית וטובה שאפשר לקבל. וזה בא אלי בלילה שאני במיטה ואני לא מפסיקה לבכות מתפללת כבר לקום בתור משהי שאני אוהבת באמת ואני לא יודעת כבר מה לצפות ממני בגלל השנה והשנתיים האחרונות שכבר כמעט הרמתי ידיים. אני לא יודעת אם זה יעשה אותי חזקה יותר בעתיד אני רק רוצה את הטוב שבחיים ואני מושיטה ידיים לקבל אותו, אני צריכה ללכת לקחת אותו?


ואחרי כל זה, זאת אני.