היי לכם.
אני מרגישה שמאז שיצאתי מהארון בפני עצמי, קשה לי להתחבר לאנשים.
אני יודעת שהנטייה המינית שלי היא רק חתיכה אחת מהפאזל שמרכיב את האישיות שלי, אבל לפעמים אני מרגישה שהחתיכה הזו היא מה שמגדיר אותי.
קשה לי לדבר עם אנשים ולחשוב "הם לא מכירים את החלק הזה באישיות שלי", במיוחד כשמנסים לשדך לי בחורים, ובכל פעם שאני מדברת עם בן אדם אני שואלת את עצמי "אם הוא היה יודע שאני לסבית, הוא היה ממשיך לדבר איתי כרגיל?" והרבה פעמים התשובה היא לא. חברות שלי אמנם קיבלו אותי מדהים אבל הן נרתעות ממגע איתי. ובכלל, אני תמיד מרגישה מחוץ לחבורה, לא קשורה. אולי בגלל שהן מרבות לדבר על בנים וזה בערך הדבר היחיד שמסעיר אותן.
במיוחד עכשיו, כשיש שיח ממש חזק על הקהילה הגאה, אני מגלה כל מני דעות של אנשים שאני מכירה, וחלקן לא נחמדות.
הרבה פעמים אני חושבת על למה יש הרבה אנשים שמקיפים אותי ובכל זאת אני מרגישה שאין לי חברים? ויוצא לי לחשוב שאולי זו אני שמתרחקת ובונה סביבי מחסומים, מונעת מעצמי להתחבר לאנשים.
חשבתי שאם אצא בפני אנשים אז אהיה יותר פתוחה איתם וארגיש יותר בנוח לדבר איתם, אבל זה לא בהכרח ככה. אני כן מרגישה פתוחה יותר, אבל אני מרגישה שזה מה שמגדיר אותי כי רוב הזמן בשיחות איתם יוצא שאנחנו מדברים רק על זה, כאילו אין עוד דברים אחרים בעולם.
אני בארון בפני המשפחה, כי הם לא ממש מקבלים את הנושא ותולים בי הרבה תקוות שכואב לי לנפץ. ובכלל, אני לא מרגישה מוכנה מספיק לצאת בפניהם.
קשה לי חברתית, ועוד יותר קשה לי לחשוב שאני זו שיוצרת את הקשיים האלה.
זה הגיוני בכלל שאני יוצרת לעצמי מכשולים? כי זה מה שחבר אמר כשדיברתי איתו על איך שאני מרגישה.
אולי זה לא באמת משנה לאנשים ואני רק חושבת שכן?
הלוואי ולא היה אכפת לי מה אנשים חושבים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות