רזה מדי ונמאס לי כבר מהכל, מה לעשות?

זה למעשה פוסט פריקה, כי נשבר לי כבר ה*ין. אני מאוד רזה, ולא בקטע טוב. 49 על 1.71. תמיד הייתי רזה, עניין של גנים (לאחר המון בדיקות וייעוצים).אני באמת שלא מחפשת מחמאות, ולא מדובר בצרות של עשירים: לפחות לא במקרה שלי, כי זה לא נראה טוב, אני לא נראית טוב. כל הניסיונות שלי לעלות במשקל כשלו, הייתי אצל אינספור דיאטניות, ניסיתי אבקות, שייקים, ג'אנק פוד, ואני לא עולה. אני גם בסטרס תמידי כי אני רגישה ונלחצת מהכל, מה שתורם לירידה במשקל. לאחרונה אפילו עליתי קצת (הייתי פחות) והרגשתי *קצת* יותר טוב עם עצמי, עד שהיום בא אליי מישהו ואמר לי שאני רזה מדי וחייבת לעלות מסה. שזה מפחיד להסתכל עליי, שהוא היה פשוט מחויב לומר לי את זה ושאני לא איעלב... ומדובר על גבר מבוגר! לא בילד קטן שרק מנסה לעקוץ. העניין היחיד שעוד לא ניסיתי זה באמת לעלות מסה אבל אני מתביישת למרות גילי הלא צעיר כבר ללכת לחדר כושר, ללבוש טייץ, שיסתכלו עליי מוזר, ובכנות אני אומרת לכם שמסתכלים מוזר ונועצים עיניים בי, ולא חושבת שאהיה מסוגלת לסבול את זה גם בחדר כושר.
נמאס לי כבר מזה, נמאס לי ללבוש רק בגדים רחבים, ג'קטים וחולצות ארוכות בקיץ ולתרץ את זה כאילו קר לי מהמזגן והכל רק כדי לא להבליט את הגוף, נמאס לי לא ללכת לים או לבריכה כי נועצים בי עיניים, נמאס לי שמתערבים לי בצלחת וחושבים שאני לא אוכלת, נמאס לי שמתערבים לי בחיים. זה פשוט סובל, קשה לי לפתח זוגיות, אני חסרת ביטחון, אני הולכת כפוף, כל רגע שחברות שלי נוגעות בי אפילו בטעות אני מיד קופצת כדי שלא ירגישו עצמות, אז עם גבר זה עוד יותר נורא. נמאס לי שבגדים לא מתאימים לי, שהכל רחב עליי ונופל ממני, שבראיונות עבודה מזלזלים בי וביכולות שלי בגלל שאני נראית חלשה ורזה מדי בשביל עבודה נורמאלית, שחושבים שיש לי בעיה רפואית, שאני אנורקסית.
הייתי רוצה לחיות כמו שאני רוצה, לשים *ין, ללכת לים, להתלבש איך שבא לי, לצאת עם מי שבא לי, מבלי לחשוב כל הזמן שהוא ייבהל כשיראה אותי בלי בגדים. למזלי, יש פה הרבה פוסטים של אנשים שהם רזים מדי ומחפשים עצות, לכן אני כן יכולה למצוא הזדהות, וזה בעיקר מה שאני מחפשת.
אני לא רוצה עוד עשר שנים להתעורר ולהתחרט על כל מה שפספסתי, וכל מה שלא עשיתי בגלל הבושה שלי. 