אני יודע שכבר כתבו את זה לפניי. שהתשובה היא שלא באמת כל כך רע וצריך לפנות לייעוץ מקצועי וכו'.
אבל אני לא באתי ממשבר נפשי של עצב בגין בעייה חולפת. אלא מייאוש עמוק, מהבנה שאין סיכוי ריאלי לשיפור אלא רק להרעה ולעוד סבל שאני לא מסוגל יותר להכיל.
יש לי 3 ילדים. 2 מתוכם קיבלו איבחון של אוטיזם. השלישי, מזה זמן רב מגלה הפרעות התנהגות קשות ולאחרונה הופנה לטיפול פסיכיאטרי. האמת, איתו הכי קשה.
הילדים גדלים, הקשיים רק מתעצמים ואני לא רואה שום עתיד. רק סבל נוכחי שהולך וגדל, חיים בלתי נסבלים שאני לא מוצא טעם לחיות. המשפט "טוב מותי לי מחיי" נראה לי פשוט מסקנה לוגית מתבקשת מהמצב שאני שרוי בו.
לא יעזור שאלך לטיפול, כי הצרות גדולות מדי ,הן הסיבה לדכאון והן הרי לא ישתפרו. אלו צרות לכל החיים. העתיד לא יהפוך פתאום לצבוע בוורוד.
אז די, מילא היה ילד אחד עם קשיים. גם עם שניים אפשר לבכות ולחיות. אבל כולם? שלושתם? אני גמור ועל סף קריסה. כך גם אשתי.
עייף מהבעיות, עייף מהתמודדות, עייף מההצגה לעולם שהכל בסדר, מהמאבק להמשיך לתפקיד ולהציג חזות נורמלית בתוך מציאות לא נורמלית.
בינתיים האהבה לילדים מנצחת ואני עוד כאן. אבל כנראה שלא לעוד הרבה זמן. כי אני מתחיל לאבד את זה ולשקוע בדכאון וייאוש שמקורם בהבנה שגורלי הוא סבל אינסופי. די.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025