איך אני יכולה לצאת מהבדידות הנוראית הזאת?

היי, אסק פיפול, קוראים לי אנאבל ואני חדשה פה,
מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא הרגשתי שייכת לחברה למרות שתמיד ניסיתי ורציתי בכך.
אני מרגישה פשוט לבד בעולם הזה מכל בחינה אפשרית, ואני תמיד מנסה לשמוח בכל זאת ולא לשקוע בדיכאון אבל עכשיו שהיומולדת שלי מתקרבת, והיא מחר, אני מרגישה כאילו קיבלתי סטירה של דיכאון, כאילו אני כבר לא יכולה להחזיק את השקר הזה והחיוך המזויף שהכל טוב וטוב לי וכיף לי ואני סובבת חברים, כשזה לא באמת ככה.
הכוונה בלהציג את עצמי סובבת חברים שלפעמים בנים שאני מדברת איתם
שואלים מה את עושה היום אז נגיד אני כבר אמצא מה להגיד אני לא באמת אגיד שאני לא יוצאת ונשארת בבית.
הכי מבאס אותי זה מתי שכן יש לי אופציה לצאת נגיד עם הבנים שמדי פעם אני מדברת איתם שהזכרתי למעלה (הם ידידים, חלקם עם חברות) , אומרים לי אני יוצא עם החברים היום למקום הזה והזה בואי עם חברות..
אבל אין לי חברות להביא ....
ולצאת רק אני עם חבורה של בנים זה לא באמת יקרה, גם לא מבחינתם..
היום אפילו לא הלכתי לטקס יום הזיכרון בבית הספר כי ידעתי שכולם ככ ישמחו להיפגש אחד עם השני ויצטלמו ויחייכו , ורק אני אעמוד שם לבד, אז מנעתי מעצמי את המבוכה הזאת, היום בערב יום העצמאות כולם יוצאים כולם מעלים תמונות כמה שכיף להם ורק אני בבית, ועל היום הולדת שלי מחר שאשאר בבית ובטח ההורים יהיו מודאגים למה אני לא יוצאת ביום הולדת שלי, אני בכלל לא רוצה לחשוב.ועוד הייתה לי תקווה שהיום הולדת הזאת שקצת יותר מיוחדת כי היא שינוי קידומת תהיה שונה וטובה אבל היא אפילו יותר גרועה מהקודמות.

הייתה לי תקופה אחת שהייתה די סבבה בתיכון שהיו לי כמה חברות מאוד נחמדות אבל איכשהו בלי ששמתי לב הם התאחדו ונהיו חבורה כזאת ואני נשארתי מאחור, מאז כל פעם שאני רואה תמונות שלהן מיציאות יחד או מהטיולים שלהן בחו"ל צובט לי קצת בלב שאני לא חלק מהן, אפילו כבר לא שלום שלום בקושי.

אני מרגישה שממש קשה לי עם כל הלבד הזה, אפילו כשאני בבית אין לי עם מי להיות אני לבד בבית, לבד בחוץ, בכל מקום לבד, ואני לא מבינה למה איך זה שרק אני לא מצליחה למצוא את המקום שלי? אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה לא טוב לי שזה הכי מחרפן אותי . למה אנשים נרתעים ממני? לא בקטע של להשתחצן רק להסביר פה , אני חכמה לא רק מבחינת ציונים גם ידע רחב שיש לי שלא קשור ללימודים, אני חברה הכי תומכת שיש אני אקריב את החיים שלי בשביל מישהו אחר, אני אעשה הכל למען חברה אמתית, ואומרים עליי שאני גם ממש מצחיקה..אז מה הדבר שמרחיק ?

אפילו חבר אף פעם לא היה לי, אפילו לא התחלה של משהו, מעבר לזה שסתם מתחילים איתך ברחוב וכאלה. ואני תוהה האם המצב שלי הוא סיפור של ביצה ותרנגולת, אם אני לא יוצאת כי אין לי חברים או דווקא בגלל שאני לא יוצאת אני לא זוכה להכיר קשת רחבה יותר של אנשים שיכלתי להתחבר אליהם.
מצד שני, כן היו לי הזדמנויות להתחבר אם זה בתנועת נוער שהייתי בה, שכולם היו מחוברים , או בצבא, אבל איכשהו אני תמיד בחוץ, תמיד לבד , אמנם בתנועה הייתי נמנעת מהמון פעילויות כי לא היה לי עם מי ללכת אבל עדיין , אני לא מבינה את זה ...
איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה? אני ככ נואשת לחברה של אנשים,
היה לי רגע קטן אחד של אושר שלמדתי עד עכשיו לפסיכומטרי והכרתי שם אנשים מגניבים, אבל אני מאוד סקפטית אם באמת נצליח לשמור על קשר, שם זה היה המקום היחיד שכאילו הייתי "מלכת המקום" לא בקטע של לעוף, אבל כל הצומת לב הייתה עליי, ושם באמת הייתי היחידה שהייתה חברה של כולם...ובקטע מוזר דווקא התקופה שכולם שונאים שזה התקופת פסיכומטרי הייתה התקופה הכי כיפית שהייתה לי.
בקיצור, למישהו יש רעיון בשבילי איך לצאת מהבדידות הזאת? או לפחות איך לא לגרום לזה להכניס אותי לדיכאון כל כך גדול? והכי חשוב איך לדעת מה בי מרתיע את כל האנשים בסביבתי? או לפחות איך לשמור על קשר עם האנשים מהפסיכומטרי? כי כבר עכשיו הוא דועך ... :/
תודה רבה למי שקרא עד לפה ולמגיבים:)

תו