להפוך לחיית מסיבות ואלכוהול וסמים רק כדי לשכוח את הגבר הזה נראה כמו הפיתרון הסופי. יש עוד דרך?

תודה למי שיקרא את החפירה שלי.

חזרתי מדייט, השלישי שלי בחצי שנה האחרונה והייתי כלבה אמיתית. פשוט לא הצלחתי להסתכל עליו, לא הצלחתי להיות נחמדה, הייתי חסרת סבלנות ובכל הערב התאפקתי לא לבכות עד כשכאבו לי העיניים. חזרתי לבית והרגשתי שאני משלה את עצמי.
לא יודעת מה קורה כבר, מה נהיה ממני?
אני פשוט סובלת.
מאז שהפסקתי, אחרי 21 שנה להקשיב למוח שלי וסוף סוף הלכתי אחרי הלב, אחרי הגבר היפיפייה הזה שכבש אותי, כנגד כל הסיכונים. ידעתי שזה יגמר רע, אני לא טיפשה, אבל נפלתי חזק. הצלחתי למנוע את זה מעצמי 21 שנה. התרחקתי מכל גבר שרכשתי אליו חיבה, מכל גבר שהייתה איתו כימיה. והכל מהפחד- מהפחד להיפגע, לנסות, לשנוא את עצמי, לגלות שאני לא מספיק, לחוות קנאה לראשונה בחיי, להרגיש דחויה באמת. אז נמנעתי. ברחתי.הפכתי לבחורה קרה, שקטה, מלאה בחומות. פרנואידית, חסרת ביטחון, חסרת נסיון... עברתי כל כך הרבה חרא בחיים, לא היה בי מקום לאהוב, לא את עצמי ובטח לא אחרים, או להיפגע מאהבה מהסוג הזה.. זה היה נראה פשוט יותר מדי.
הייתי מצולקת גם ככה.
ואז הוא הגיע.
הגבר שהיה שונה מכל מה שהכרתי.
הכימיה הטהורה הזאת בין שני אנשים, התשוקה הבוערת, השיחות, המבטים, הקלילות שבה הוא גרם לי לעשות דברים שחשבתי שבאים נטו עם הזמן, אבל איתו הכל קרה נורא מהר.
נפתחתי ממש ופשוט שקעתי לזה.
נפלתי, נכבשתי, התחרפנתי לגמרי מרוב רגשות. אני זוכרת שהסתכלתי עליו בסוף הדייט הראשון ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שהוא איי פעם יהיה שלי. הוא גם אמר מראש שמערכת יחסים לא תהיה פה, הוא לוחם שבקושי רואה בית ואין בו שום חלק שמעוניין לשנות את האורח חיים שהוא סיגל לעצמו. מסיבות, בנות, חופש וחברים. הוא היה מוכן רק לקשר כייפי בין שני אנשים.
ידעתי שאני מעדיפה להיפגע מהגבר הזה מאשר להחמיץ אותו. לא הרגשתי ככה לאף אחד בעבר.
ובפחות משבוע כבר לא הייתה אני שקטה ופחדנית, הססנית שחושבת מאה צעדים קדימה.. הייתה בחורה חסרת הפחד, זאת שהרשתה לעצמה להעיף הצידה את החישוב ופשוט זרמה עם החיים ואיתו, התעלמה ממה שחברות אמרו, ופשוט עשתה מה שהלב שלה רצה באותו הרגע.
וזה עלה לי ביוקר. אחרי כל סופש חוויתי, תשוקתי ומדהים איתו שבו הייתי נקשרת עוד קצת, הייתי מגיעה למיטה בחדר ופשוט בוכה. בוכה על הטוב שלא באמת יהיה שלי ועל כל הדברים שהוא לעולם לא יתן לי. בוכה על האהבה שחסרה ביננו ועל זה שהוא בחיים לא באמת דואג או חושב עלי יותר מהבחורה העכשווית בחייו והעיקר שלו בסופשים.
ואני דאגתי, אח כמה שדאגתי. כשהוא היה צריך אותי, כשהוא היה מסטול מכדי לזוז, כשהוא היה בודד או עייף מהצבא, הייתי שם ונתתי לו הכל.
נתתי לו אותי. וגם שקט, ורעש, שיחות, כייף, הקשבה, מרחק כשהוא היה צריך, תשוקה, כימיה, קשר בלי דרמות מיותרות, פשוט עשינו כייף אחד עם השני. ביטלתי את עצמי במובן מסוים- והתאמתי את עצמי אליו מבלי לשים לב. הייתי פשוט ׳האידיאלית׳. לטענת כולם.
אידיאלית שסבלה.
חברים שלו אמרו לו כל הזמן שהוא הולך לפספס אותי, והוא אמר שהוא יודע את זה, והוא עם הזמן היה אכול עצבים ומחשבות ולא ידע מה לעשות איתי. ולי? הוא היה לי הכל. הכיר לי עולם שלא חשבתי שקיים בכלל, טבע, חופים, חיי קיבוץ, פקלי קפה, אושר, התאמה מינית, הקשבה, פינוק, פשוט אושר אחד גדול. הכיר לי את החיים שלו, את העולם שלו, את המשפחה והחברים.
לא חשבתי שאני אשב מרותקת לסיפורים של גבר, לא חשבתי שאני אעריץ ככה בן אדם.
בכל התקופה הזו לא הבנתי מה אני מרגישה, בחיים לא אמרתי את ׳המילים׳ גם לא לעצמי בראש. ידעתי שיש רגשות אבל לרגע לא עצרתי והבנתי שאני מאוהבת. בהמשך הוא החליט לנסות את הקטע הרציני בכל זאת כי זה היה בלתי נמנע, גם הוא הרגיש ונקשר... ניסינו להיות זוג מוגדר שבועיים, ואז הוא הכל התפרק. אני אדלג על הפירוט המזעזע שהוא עשה לי.
לא כל כך הבנתי מה קורה. ולא מספיק שהוא הלך כשהספיק לו ממני, הוא עשה את זה בדרך המכוערת והמעוותת יותר שאפשר לעשות לבחורה שבאמת הורידה כל מגן אפשרי. הוא נעלם אחרי אחד הלילות הכי אינטימיים שלנו, (לא מה שאתם חושבים) והשאיר אותי נשרפת בתהייה, ואז כשלא עמדתי בזה עוד ושאלתי רק אם זה נגמר, והוא דיבר אלי כאילו הייתי איזה סטוץ לילי ולא הבחורה שחייה איתו בחמישה חודשים האחרונים. כאילו לא הייתי מוצגת כבת הזוג הנוכחית בפני ההורים, כאילו מעולם לא התחברתי לאחיות שלו ונסעתי עם אמא שלו לקניות. כאילו לא ישבתי עם אבא שלו על קפה וכאילו לא ישנו ביחד כל סופש,
כאילו הוא לא הכניס אותי לחייו.. למרות שהוא עולם לא נכנס לשלי. הוא בחיים לא בא אלי, בחיים לא הכיר את החברות, פשוט לא נכנס אלי לחיים, תמיד ברח מזה. רבנו והוא התקשר אלי ׳בוכה׳ ואמר שהוא אפס, שהוא מצטער כל כך והכל בגללו, שהוא השלה אותי, שהוא לא יכול לעשות את זה יותר. שהוא באמת ניסה בשבילי להכנס לזה וזה פשוט לא יכול לקרות. שהייתי העיקר שלו, שאני חשובה לו ושהוא באמת התחיל להתאהב בי אבל הוא לא מסוגל, ושזה גדול עליו. קילל את עצמו עוד קצת,
ואז החליט רק צריך זמן לחשוב על הדברים, ונעלם.
אז חיכיתי, העברתי חודשים בהמתנה על אוטומת, הכל סביבי היטשטש ושום דבר לא נגע בי. רק חיכיתי... מחקתי את עצמי מכל רשת חברתית כי התמונות היו הכי קשות ופשוט התנתקתי מהכל, חיכיתי לו עד שלא נשאר ממני כלום, והתחלתי לשחרר. בהדרגה חזרתי לגרסא משובשת על עצמי. עסוקה, חרוצה, קרה, טובעת בספרים שלי ופשוט מנסה להמשיך הלאה. מילאתי את עצמי בכל טוב, פיתחתי את התפקיד בצבא ובאמת שהייתי בסדר... ואז יצאתי לתגלית, הכרתי בחור, הייתי כל כך שמחה! ועם כל האמריקאים מסביב והמנטליות הפתוחה הזו, היה סילבסטר והיה ברור שנחגוג ברמות! אז התלבשתי יפה, מודעת להחריד לעובדה שאני באמת בחורה יפה ואין סיבה להסתיר את זה, (באופן כללי אני מאוד צנועה, אפילו איתו הייתי ביישנית וצנועה, אז תבינו כמה זה לא מתאים לי בכלל) השתכרתי לראשונה בחיים, וחגגתי. רקדתי וצרחתי ועליתי על במה ופשוט עשיתי חיים, והוא לא היה שם יותר. אפילו לא פעם אחת.... חגגנו עד אור הבוקר ולא חשבתי לרגע. על כלום. למחרת בבוקר, בין ההקאות לכאבי הראש הוא שלח לי הודעה. מיותר לציין מה עבר עלי. אחרי 3 חודשים של המתנה וסוף סוף שחרור הוא חזר, בטענה שהוא רוצה לסיים דברים יפה. השתכרתי שוב והתקשרתי אליו, צרחנו אחד על השני בטלפון ובכיתי כמו ילדה קטנה על כל מה שהוא עשה לי. בקיצור - זה שרד שבועיים- כשהוא הרוויח את האמון שלי ואת ההסכמה שניפגש ונדבר, הוא עזב שוב בדרך גרועה לא פחות.
אני לא אפרט, רק אגיד שיצאתי עליו בדרך מזעזעת והמשכתי בדרך הבריאה ביותר. חסימה מכל רשת חברתית, מחיקת תמונות, שיחות, הסטוריה, מספר, לא כתבתי את השם שלו פעם אחת ולא מעניין אותי מה הולך איתו. לא ראיתי שום תמונה שום עדכון כבר חצי שנה. אני מרוכזת רק בי. לא קפצתי על הגבר הראשון שהתחיל איתי, למעשה כבר חצי שנה שיצאתי רק שלושה דייטים. הלך חרא. אני קוראת, מאזינה למוזיקה, יוצאת עם חברות, מדברת עליו כשכואב, באמת ממשיכה בדרך בריאה כשהוא לא חלק מהחיי יום יום שלי, רק שהוא כן. הוא פה כל הזמן, בראש, בדיבור, בזכרונות, ברגשות. כל דבר מזכיר לי אותו, השם שלו מתגלגל לי על הלשון מאה פעם ביום, אני תקועה, מאוהבת, פגועה. בכל מקום יש משהו שקשור אליו.
העולם שלו איכשהו תמיד מתחבר לשלי.
הייתי בקורס משתחררים, והפלא ופלא, החבר הכי טוב שלו איתי בצוות במשך שבוע.
יום אחד תפסתי טרמפ בבסיס עם מיניבוס של כמה לוחמים והם החברים מהצוות שלו מתברר! מכל הטרמפים בעולם!,
(אנחנו לא משרתים באותו מקום, הזוי שהם בכלל היו שם)
ולפני שבוע פגשתי בחור שהיה פשוט התאום הסיאמי שלו ופשוט עזבתי את המקום בוכה ורועדת אחרי שעה שבהיתי בו, מרותקת לפנים שזהות כל כך לפנים שלו.
אני ס ו ב ל ת. אז למה שאני לא אצא, אלבש בגדים יפים, אקבל מחמאות מהסוג שהוא נתן לי וארגיש שאני חייה? אצא, אשתכר, אשכח, אהנה כמו שהוא נהנה?
אני בת 21! זה הזמן שלי לעשות את זה, לא?
ניסיתי למלא את עצמי בכל הדברים הטובים ופשוט לא הצלחתי, אני ריקה. אז לפחות להיות ריקה ולהנות, לא? אני יודעת שזו לא הדרך להתגבר על לב שבור, ושזה רק דוחה את הקץ, ושזה הכחשה...אבל ניסיתי הכל, וזה רק נהיה גרוע יותר.
בקיצור, כמה גרוע יהיה לעשות שינוי של 180 מעלות מהבחורה שהוא הכיר ואהב כדי לשכוח אותו? מבחורה שלא ראתה מועדון כמעט בחיים ולא יודעת מזה עקבים או ריקודים, להפוך להיות חיית מסיבות... מה אומרים? יש לזה מחיר?
אני מפחדת שחלק בי רוצה לעשות את זה בגללו..... שיראה מה קרה לי, חלק פתטי שחושב שאולי ככה זה ימשוך את תשומת ליבו,
אבל זו לא אני.... נעלמתי לו ואין לו דרך להשיג אותי, אני לא מחפשת קיצורי דרך אליו, אני מתפללת שלעולם לא ניפגש... אבל אני רק רוצה להיות בסדר! רוצה לישון מבלי שהדמעות חונקות לי את הגרון, רוצה להסתכל על עצמי במראה ולא לחשוב על מה הוא היה אומר או חושב אם הוא היה רואה מה נהיה ממני, כלבה אנטיפתית.
ויותר מהכל אני רוצה להפסיק להרגיש האפסית שבוכה כל לילה על בחור שלא זוכר איך קןראים לה. ההשפלה מכילה אותי, אני נגעלת מעצמי ומבוישת שדווקא אני הגעתי לרמה כל כך נמוכה...
מה לעשות?

אגב מצטערת על החפירה. שוב תודה למי שקרא..