מרגישה מוזר. בא לי לבכות, ואני לא מבינה... למה?

היי,
אולי זה יישמע לכם קצת מטומטם, אבל עברתי הרבה בחיים שלי. חוויות טובות ורעות, יותר חוויות טובות אבל הרעות פשוט משגעות אותי. אשמח אם תקראו את הכל, במיוחד מי יכול לעזור לי... בית הספר היסודי היה קשה בשבילי... ולמרות זאת שמרתי על הציונים שלי עד עכשיו (90+) היו לי שתי חברות טובות סך הכל, וחברה אחת מחוץ לבית הספר שהיא עד עכשיו החברה הכי טובה שלי, כל השנים. לא סבלתי את הכיתה שלי.

אומנם לא הציקו לי אישית אף פעם כי ידעתי איך לענות, וזה לא תמיד היה כך. הייתי חסרת ביטחון, והייתי שקטה וקצת שקופה. בכיתה ד זה נמאס לי ופתחתי את הפה, ומאז לא הציקו לי והייתי גם עוזרת לאחרים שהציקו להם.

חוץ מזה היו לי חברות במשך השנים שהיו מקנאות בי מכל מיני סיבות אז ניתקתי את הקשר בשביל לא לעשות לי ולהן רע, ולכן גם נשארתי רק עם שתי חברות (אלו שלא קינאו בי והחברות שלנו נשארה בריאה). נחזור לעניין, הבנות בכיתה שלי היו שטחיות ומגעילות, צבועות וחסרות טקט (גם ביטחון) והיו צוחקות על כהי עור ונכים, שנאתי אותן כל כך כששמעתי אותן מדברות בקול רם באופן מזלזל על האחר, על מה שהן לא.
הייתי עוזרת להם, לכל אלו שצחקו עליהם. הייתי מגנה עליהם ומחזקת אותם מתי שהם היו נשברים, וכך השגתי חברים מכל מיני סוגים.

מכיתה ה התחלתי לכתוב ספרים ושירים בשביל לפרוק את הרגשות שלי, וזה הצליח. כך עברו השנים, ומשום מה כל יום קיוויתי שכל זה ייגמר ותהיה לי התחלה חדשה. הייתי תמימה וחשבתי שהכל יהיה מושלם, וטעיתי.

בהתחלה של כיתה ז היה לי קשה, הייתי בלי חברים בכלל. כל הילדים מהכיתה הקודמת בבתי ספר אחרים. עם הזמן הכרתי עוד 3 חברות ו10 חברים בנים, ומאוד כיף לי איתם. הם מבינים אותי, לא אוהבים את כל הצביעות וגועל הנפש הזה של לצחוק על האחר. הבנות בכיתה שלי גם צוחקות על האחר, על הנכים במיוחד. יש לי ידיד מהכיתה שהוא על כיסא גלגלים, הוא בין הידידים הכי טובים שלי וכל פעם שאני שומעת שאני שומעת אותן צוחקות עליו ועל נכים אחרים אני אומרת להן "אתן צריכות להתבייש בעצמכן, כל כך הרבה חוסר ביטחון עצמי שמוביל לתת רמה שאתן" וכן, אני יודעת לאן אני מכניסה את עצמי... לבור של אויבים, אבל אני לא סובלת את ההתנהגות השפלה הזו. משום מה, הן עדיין אוהבות אותי ומקנאות בי, כן, אני שומעת שהן מדברות עליי מאחורי הגב. "למה היא נראת כל כך טוב? זה לא פייר" ודברים כאלה...

עזרתי לעוד ילדה שעלתה מאתיופיה ובגלל צבע העור שלה ילדים לא אוהבים אותה, היא ילדה מדהימה. ראיתי אותה בוכה בהפסקה ופשוט באתי וחיבקתי אותה, לא ממש הבנתי למה אני עושה את זה אבל העיקר שהיא חייכה, הרגשתי ממש טוב. מאז נהיינו חברות טובות, ובכל פעם שמישהו זורק לה הערה, שתינו צוחקות.

בקשר לספרים, חברה של אימא שלי מרצה באוניברסיטה ויש לה דוקטורט בפסיכולוגיה, היא ביקשה לקרוא את הספרים שלי והתלהבה. היא אמרה שיש לי כתיבה מושלמת, רהוטה ומסודרת ושאני חייבת לעשות עם זה משהו. שיש לי כתיבה של בוגרת לגילי בהרבה שעברה הרבה בחייה. המורה שלי בחוג הכתיבה אמרה לי אותו הדבר, וגם המורה לספרות שנתתי לה לקרוא ספר שלי.
בכלליות המורים אוהבים אותי מאוד...

אני מרגישה גאה בעצמי, בציונים, בחברים, בספרים ובכל מה שעברתי...
בכל זאת בא לי לבכות... אולי בשביל לפרוק רגשות או משהו בסגנון, אני מרגישה שבא לי לדבר עם מישהו. דיברתי כבר עם אימא שלי ועם פסיכולוגית, אבל משהו חסר...
למה? מה לעשות? (תודה רבה למי שקרא את כל זה, מעריכה אתכם מאוד)