מדוע אינני לומדת לקח?

אתם יכולים לשפוט אותי אך אני מכינה את עצמי לכל תגובה. אני מרגישה חסרת אונים וצריכה לפרוק את הכובד מעלי.
מאז גיל ההתבגרות הייתי נמצאת בצ'אטים המון שנים, (אני בכוונה לא מדייקת בגיל כי זה לא רלוונטי) התכתבתי עם גברים שונים בהפרשי גילאים מטורפים כי זה מה שמושך אותי, כי אני מרגישה שיש לי שפה משותפת אתם ואני לא צריכה להיות קרובה למספר שלהם כדי לעניין את המוח, ומן הסתם גם את היצר המיני. הרגשתי חריגה למרות שאני בטוחה שאינני הנערה היחידה שנוכחת בצ'אטים, הרגשתי מנוצלת למרות שהייתי מודעת לכך ואפשרתי לניצול לקרות. הרגשתי ילדה רעה אך לא יכולתי לעצור וזה נהפך להתמכרות. ללחוץ על הצ'אט המהבהב, לשוחח עם גבר אינטליגנטי, לעבור לשיחת מין כי מה נערה בת 16 יכולה להציע? להתקשר, לשלוח תמונות, לפנטז ולפנטז עד שזה מחליא את הנשמה. לחוות אורגזמה בזכותו, ובזכותו, ובזכותו, להרגיש אלוהים של כל אחד ואחד מהם. זה מענג, אך כל מה שהיה לי אתם לא מתאר את המציאות שלי בעליל. אני כה ביישנית, חסרת ביטחון, נערה שחושבת פעמיים האם כדי לפתוח את הפה ולהצהיר דעה, ובווירטואליות אני כמו האישה שאני שואפת להיות. אני אמיצה ומעזה. הובלתי את עצמי למצב של מציאות מעוותת לגמרי כי אחרי האורגזמה ואחרי הקול שלו ושלו ושלו אני מתעוררת. למציאות שאני עדיין קטינה ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי שם אתם. זה מכאיב בסופו של דבר כשהגבולות מטשטשים. זה מכאיב שאני מרגישה שאני זקוקה להם. לגבר שיכול להיות אבא שלי למרות שאני לא מבינה מאיפה מגיע הדחף הזה כי יש לי עם אבי קשר מעולה. אבל כפי שכתבתי בהתחלה: "הייתי נמצאת בצאטים." זה כבר נמצא בעבר בעקבות אירוע שגרם לי לטראומה, שקשור לגבר אחד שהייתי בקשר איתו והייתי שפחה וירטואלית שלו נקרא לזה ככה, למרות שזה די מגוחך. בגלל האירוע שקרה למדתי לקח ואמרתי לעצמי שאני לא נכנסת יותר. אני צריכה לשמור על עצמי. לאהוב את עצמי ללא עזרה של אף אחד. אני כבר מעל חצי שנה לא נכנסת למקומות הללו וגאה בעצמי מאוד, אבל לפתע בזמן האחרון אני מרגישה את הצורך להיכנס גובר. אני מפחדת. אני חושבת שאני חלשה. שאהרוס את עצמי שוב, ולאחר מכן אתחרט על הרגע שנכנסתי. אני חסרת אונים. אני לא יודעת מה לעשות. אני לבד, למרות שאני מוקפת בהמון חברות שאני נמצאת אתן רק כדי לא להיות לבד, האמת היא שהן משעממות אותי למוות ומבחנתי איני מוצאת שפה משותפת. יש לי משפחה מדהימה. אך אני מרגישה לבד. אני מרגישה שכל מה שאני עושה לא בסדר ולכן יש לי דחף להיכנס לצ'אטים שוב, לשכוח מהמציאות ולהיות בפנטזיות לנצח. זה לא עושה לי טוב בסופו של דבר. הפסיכולוגית לא עוזרת לי, הדבר היחיד שעוזר לי הוא הכתיבה, אך כמה אפשר לכתוב? לברוח? איך אפשר להעלים את הדחף לחזור למקום האפל שוב? מדוע אינני לומדת לקח? מה לא טוב בי? מה חסר לי? הלוואי והייתי יודעת.