אני בכלל מסוגלת לרכוש כישורים חברתיים ולהיות בן אדם מעניין?

אין לי כישורים חברתיים, או מיומנות חברתית, איך שתרצו לקרוא לזה.
זה מתבטא בעיקר בכך שלפעמים אני פשוט לא יודעת איך להגיב בסיטואציות חברתיות. אין לי מושג מה לומר, לפעמים באמת לא עולה לי שום דבר לראש. ומה שעולה לי לראש, לפעמים יכול להישמע מוזר להגיד. לפעמים גם "נורמלי", אבל לא ברוב הפעמים.
אני לא יודעת לעניין אנשים, להצחיק אנשים...
וגם אם אכתוב ספר, שזה משהו שאני רוצה לעשות הרבה זמן וכבר ניסיתי כמה פעמים בעבר, אני פשוט לא אדע איך ליצור שיחה מעניינת בין שתי דמויות ולמצוא על מה הן ידברו ומה יגידו למשך השיחה. יהיה לי רעיון טוב יותר לגבי כיצד לכתוב את העלילה עצמה, איך לתאר את הרגשות של הדמויות, לתאר את העולם מסביב, אבל לא יהיה לי מושג איך לכתוב גם שיחות מעניינות.
אז אמנם החרדה החברתית שגם יש לי יכולה להיות הסיבה לכישורים החברתיים הנמוכים שלי, אבל כנראה שלא הסיבה היחידה. כי אפילו שאני חושבת בצורה הבהירה ביותר כשאני לבד ולא בסביבת אנשים, אני עדיין פשוט לא יודעת ליצור שיחה.
זה נובע גם מכך שאני בן אדם קצת מתבודד. אין לי הרבה ניסיון בתפקוד בחברה. כל החיים שלי הייתי בן אדם שנדחק לפינה. גם מהפחד להיות קרובה יותר לאנשים או להיות במרכז, אבל גם כי אף פעם לא היה לי יותר מדי עניין בזה.
ואם מה שצריך בשביל להתאמן ולרכוש את המיומנויות האלה זה הרבה תקשורת עם אנשים, אבל זה דבר שנורא מכביד עליי ואפילו מתיש- זה בכלל משהו שאני יכולה לעבוד עליו? כישורים חברתיים זה משהו שיכול בכלל להיות לי אי פעם? כשאתה לא נמנע מהחברה רק בגלל פחדים ממנה, אלא גם בגלל אופי מאוד מופנם.
זה פשוט נורא מקשה עליי, זה באמת מפריע. למרות שאני אוהבת להיות לבד, להיות יותר מדי לבד משגע אותי. לפעמים אני כן רוצה לדבר עם אנשים נחמדים, לפעמים אני כן צריכה מישהו קרוב שיהיה לצידי, ולפעמים אני רוצה שיהיו לי חברים חדשים. לפעמים אני לא רוצה להרגיש בודדה כל כך. אבל אני מרגישה שבגלל שאני לא יודעת לעשות את זה, זה לא בא לי בטבעי או בקלות בכלל, אני נשארת בן אדם בודד עם תחושת ריקנות נוראית שאני שונאת ולא יכולה לסבול, כי אף אחד לא באמת ירצה להיות חבר של מישהו כמוני, שאי אפשר לשוחח איתו ממש, כי אני פשוט לא יודעת לעשות את זה.
יש לי את אותן מעט חברות כבר שנים, אני מרגישה שאין לי על מה לדבר איתן, אני מרגישה שלא באמת איכפת להן ממני, אני מרגישה שאנחנו חברות כי ככה יצא פעם, שעכשיו זה קצת מאולץ, ואני מרגישה שכולן מסתכלות עליי מלמעלה, כאילו אני נחותה לעומתן. האמת שהמצב החברתי שלי מאוס כבר.
לפעמים אני רוצה לקום בבוקר לבן אדם אחר לגמרי, עם חיים אחרים, עם אישיות אחרת, שמשתייכת לעולם יותר בקלות, יותר בטבעי. אבל זה לא מציאותי, ודווקא מכל מיליארדי האנשים בעולם, אני אני. ואני יכולה להבין את האנשים שלא היו רוצים חברה כמוני, גם אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי.

סליחה אם זה משעמם וקצת ארוך לקריאה.
תודה רבה למגיבים :)