לא אלאה אתכם ביותר מדי מידע,
הסיפור הרגיל, הסטוץ שהפך לקשר. של שנתיים כמעט.
מתוכן קצת פחות משנה של מגורים משותפים, דיי מההתחלה היו דברים רעועים.
אם זה בחוסר הרצון, חשק לבצע מטלות שגרה כדי להקל (עלי),
אם בהתרכזות בשטויות. ירוק בעיקר.
בכל מקרה, לא הרגשתי שזה המקום שלי מסתבר, בדיעבד.
מאון לאון, היא שיקרה, דיי בגדול. אפילו שנתתי לה מעל 4 פעמים להתוודות ורמזתי שאני יודע ה-כ-ל.
אך השקר עדיין חגג והיא גרמה לי להיות פרנואיד, אידיוט, איך שלא תקראו לזה.
ההרגשה הזו שאתה יודע מה ראית, קראת. אבל בכל זאת אומרים לך "אתה הוזה", לא היה ולא נברא. היכולת הזו מדהימה אותי אצל בני אדם.
בגידה ממשית, לא ניתן להוכיח.
בגידה באמון, הייתה גם הייתה. ככה שכל השאר כבר לא שינה לי הרבה.
כרגע אורז את עצמי מפה, בטוח בצדקת דרכי, בוטח בעצמי וסומך על העולם.
איכשהו.
לא אפציץ פה ואגיד שאבד אמוני בנשים. זה קורה לכל אדם טוב באשר הוא.
סלחתי, הבלגתי. אך כנראה שלא אוכל להאמין יותר או לסמוך במאת האחוזים. וחבל.
כרגע, לאחר ההשלמה עם העניין, לאחר חילופי מילים נוראיות והשמצות אחד כלפי השניה. הגענו לשלב של ההפנמה פחות או יותר.
פתחנו קלפים (לא את כולם), דיברנו מהלב, עשינו במהלך כמה ימים טובים סקס משוגע ופתוח לחלוטין ברמה המנטלית. וזה מרגיש כמו ניסיון לנצל את הרגעים האחרונים ולצאת בטעם טוב. (לא יודע כמה זה עוזר).
חושבים שאני יכול לעזוב פה בתחושה טובה?
נוכל באמת להישאר חברים טובים?
יש לי המון חמלה כלפיה, היא לא בחורה רעה ואני זוכר גם למה התאהבתי בה.
אך עדיין, המקום הזה, הזיכרונות ממנה (הטובים והרעים כאחד) עלולים לתקוע אותי מעט במקום.
מעולם לא נשארתי בקשר עם אקסית, לא ראיתי בכך הגיון ו/או צורך.
אך פה אולי כן ישנן סיבות להישאר חברים טובים.
אשמח לעצות יעילות, נסו בלי לשפוט מעל הצורך.
מעריך אתכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות