איך לעשות שיהיה לי איכפת יותר מאנשים?

אני חושבת שאני בן אדם שמאוד קשה לו להתחבר ולהיקשר, ולהגיע לרמה שאיכפת לי מאוד שאני אעשה הרבה בשביל מישהו.
למשל, זה די נורא, אבל לא יהיה לי ממש איכפת אם אשמע על הרוגים בחדשות (זו סתם דוגמא, לא הצלחתי לחשוב על עוד אז זה רלוונטי גם להרבה דברים אחרים שתחשבו עליהם), ויותר גרוע, לא בטוח שיהיה לי איכפת מרגשות של אנשים שיחסית קרובים אליי. ואני אומרת יחסית, כי אין ממש מישהו שאני חושבת שאנחנו באמת קרובים. נגיד, אם מישהו יספר לי שרע לו (למרות שאני לא באמת בן אדם שניגשים אליו לשיחת נפש), אני ארגיש סוג של ניתוק וריחוק מהבן אדם, אני לא אדע איך להגיב ואיך להיות שם בשבילו, מה לומר בשביל לתמוך וכדומה, וזה ירגיש לי לא אמיתי, אפילו כמו סרט שעובר לי מול העיניים על בן אדם שמספר רגשות למצלמה (למרות שביוטיוב הצלחתי להתחבר מאוד למישהו. אחד האנשים היחידים שהכי איכפת לי מהם בעולם). וזה לא ירגיש לי כאילו אני נמצאית בתוך זה ואני אשכרה חלק מזה, יותר כאילו העיניים שלי הם עדשות של מצלמה ולא של בן אדם.. (אולי זה דומה קצת לתחושות דיסוציאציה)
אני שונאת את עצמי שאני בן אדם כזה. אני רוצה שיהיה לי איכפת יותר (ובלי שום קשר, גם לדעת מה לומר בכל מיני סיטואציות). אני מעריכה בטירוף אנשים שכל כך איכפת להם והם שם בשביל אחרים מכל הלב. אני לא רוצה לעשות דברים מתוך צביעות, אני רוצה באמת לפתוח את הרגשות שלי כלפי אחרים ולהכניס אותם ללב שלי.. אפילו אנשים שלא קרובים אליי, שאני ארגיש שאני איכשהו איתם ושיהיה לי באמת באמת איכפת.
אני בן אדם מאוד רגיש, אין לי באמת לב קרח כמו שזה נשמע.. אני אמוציונאלית בטירוף, ואני מרגישה אנרגיות של אנשים, אני אפילו מרגישה מה שהם מרגישים. עד שזה מתחיל להיות ברמה האישית. ואז אני מרגישה שלא איכפת לי עד הסוף, אני לא יודעת למה.
אני נוראית.
אולי יש לי מחסומים, אני לא יודעת. או חומות, או מה שזה לא יהיה. אין לי מושג למה אני כזאת. אולי גם בגלל שאני חסרת ביטחון. אני מוצאת שהרבה בעיות שלי קשורות בביטחון העצמי הנמוך שלי. מאוד נמוך. לא קיים אפילו.
דבר נוסף שאני מניחה שקצת קשור, הוא שאני ממש לא מרגישה בנוח עם מילים חמות או מגע. זה לא מטריד אותי, אבל זה מביך אותי. אני מובכת כשמחזיקים לי יד, מחבקים אותי, אומרים לי מילים חמות, מחמאות וכדומה, זה מביך אותי מאוד. ובמיוחד אם זה יבוא מהצד שלי. אפילו לומר לבן אדם שכיף לי איתו אני לא יכולה. אפילו אם זה רק חברה. זה עד כדי כך.
אז לגבי כל זה, אני אשמח לעזרה, לכיוון..

בנוסף אני רוצה לשאול, אתם לא חייבים להתייחס לזה אם לא תדעו לענות. האם טיפול פסיכולוגי משפיע גם על דברים אחרים באישיות, שלא בהכרח קשורים לבעיה שהייתה בטיפול? אני אלך לפסיכולוגית לטפל בחרדה חברתית, יכול להיות שמשהו בי ישתנה חוץ מהחרדה החברתית?
כי קראתי פעם על מישהי שהלכה לדבר עם פסיכולוג, היא הייתה בן אדם קר ואדיש ומאז הפגישות היא התחילה להתרגש מהדברים הכי קטנים.
אני שואלת כי אני מאוד שונאת את הבן אדם שאני, ו"שנאה" זאת לא מילה שאני משתמשת בה בדרך כלל. אני שונאת לשנוא. אבל אני מאוד שונאת את עצמי, מאוד, אני לא יכולה לסבול את עצמי. הנה, ירדה לי עכשיו דמעה. אני רגישה באופן פתטי :(
ואמנם דרכי קסם זה לא ריאלי אבל אולי בנפש הכל יכול להיות, וללכת לפסיכולוגית ישנה בי משהו. כי אני רוצה להשתנות. למרות שאני לא מאמינה שאנשים באמת משתנים. כלומר הם כן יכולים להשתנות מטוב לרע ומרע לטוב, או לשנות גישות, או לרכוש תכונות נרכשות, אבל יש גם תכונות שפשוט טבועות בך. מין קו אופי שמלווה אותך לכל החיים, זה הבן אדם שנולדת להיות.
אני לא מאמינה שאוכל אי פעם לאהוב את הבן אדם שנולדתי להיות. אני עלובה. והייתי רוצה להיות אחרת :( אני פשוט שונאת את האופן שבו אני אני, הכל. קשה לי להסביר את זה. פשוט.. באמת הייתי רוצה להיות אחרת. אני שונאת את עצמי כל כך.

תודה רבה לעונים, מעריכה אתכם מאוד. (לכתוב את זה באנונימיות לאנשים אנונימים זה משהו אחר חח)