בזמן האחרון התחלתי שוב פעם לחשוב עליו. האם לספר לו מה אני באמת מרגיש?

אם לפני שנתיים הייתם שואלים אותי אם הייתי מאוהב הייתי אומר שכן. היה את הבחור הזה מכיתת הספורט מחטיבת הביניים או הבחורה הזו עם השיער היפה שהפכה לתלמידה המצטיינת של השכבה בתיכון.
אבל הבנתי שמדובר בסתם הדלקות שטחית שזה על בסיס מראה בלבד. כן הוא היה חתיך וכן היא הייתה מאוד יפה. אבל מדובר בסתם הידלקות על בסיס מראה.
את האהבה הראשונה שלי פגשתי כאשר התנדבתי לצבא.
אתם מבינים, יש לי היסטוריה קטנה עם בעיות חברתיות. הייתה לי חרדה חברתית וביישנות גדולה שנוצרה עקב בריונות ארוכת שנים ביסודי. בחטיבה פשוט לא דיברתי עם אנשים עקב החשש מלחזור לימי היסודי וחשבו שאני סנוב ו... לא כל כך אהבו אותי. זה הגיע למצב שפשוט היה לי קצת קשה להתנהל בחברה וכך יצא מצב שהפכתי לאדם מביך חברתית. כל כך מביך חברתית עד שאימא שלי הייתה בטוחה שיש לי תסמונת אספרגר (אבל אחרי אבחון מסתבר שלא. אני סתם ביישן).

אחרי כל החרדות, הפחדים והחששות בסופו של דבר גוייסתי לצבא במסגרת התנדבות. והיה לי די קשה בהשתלמות כי אני רואה שעל היום הראשון כולם מתחברים עם כולם ורק אני מתקשה להשתלב. זה היה לי בראש מעין פרומו למה שיהיה כאשר אגיע למשרד השלישות בו אשרת. אבל עברתי את חמשת הימים הללו והגעתי בסופו של דבר למשרד.

תכאלס רוב האנשים שם נראו אנשים נחמדים. אבל אז שמתי לב לחייל הזה. האחד הגבוהה עם העור הבהיר והמראה הקנדי שלו. האחד הזה עם השיער הקצוץ והגוף החטוב. האחד הזה עם השפתיים המוצקות והלסת הגברית. אבל יותר מדי הייתי בלחץ כך ש... לא ייחסתי לזה חשיבות אמרתי לעצמי רק "נחמד שיש כאן חתיכים בחיל האוויר" וזהו. והיום שבו באתי למשרד השלישות זה היה יום לפני ביכורת אכא כך שלאף אחד לא היה זמן לחפיפה. עשיתי את טופס הטיולים שלי והלכתי הביתה. ביום של הביקורת חזרתי רק כדי להגיש איזה מסמך כדי שאוכל להשתמש במחשב והלכתי הביתה. ביום לאחר הביכורת מסתבר שעברנו אותה בהצטיינות יתרה ולכן זה היה זמן מושלם שהשותפות שלי יתחילו בחפיפה. בעקבות ההצלחה בביקורת מפקדת הגף שלנו הזמינה לכולנו פיצות. כול המשרד הלכו לשבת יחד עם החייל הזה. בואו נכנה אותו קייל (שם בדוי כמובן). ורק אני נשארתי לשבת מאחורי דלפק השלישות. כי... אני שונא שאנשים רואים אותי אוכל. וגם זה רק היום הראשון ה"אמיתי" שלי שם. זה יראה די חצוף מצידי אם אקח פיצה שחברי למשרד קיבלו. ואז פתאום אני שומע את קייל קורא בשמי. אני מרים את עיני לכיוונו והוא קורא לי לאכול איתם את הפיצה. אז באתי לכיוון העמדה שלו והוא התחיל לשאול אותי מאיזו עיר אני מגיע, בן כמה אני, איך עברה עליי הטירונות וכו'. ובסוף לחץ לי את היד (עם ידו החסונה) ובירך אותי על ההגעה למשרד. ועד בואי הוא היה הבן היחיד כך שזה בא לו בדיוק בזמן.

"כולה נתן פיצה לחייל החדש. ביג דיל" אתם יכולים לומר. אבל הדבר הזה שנראה כל כך רגיל עבורכם היה עבורי משהו מיוחד. פעם ראשונה אי פעם שמישהו באמת ניסה (והצליח) להכניס אותי אל תוך קבוצה. במשך שנים על גבי שנים ניסתי להתאים את עצמי לחברה שכל פעם מחדש נתנה לי אצבע משולשת וכל פעם מחדש הרגשתי שיש משהו לא בסדר בי. אבל קייל... הוא זה שפתח את הדלת ואמר "כן אתה יכול". מאותו הרגע שהוא נתן לי את משולש הפיצה אני הבטחתי לעצמי שאני אראה לו שאני כן מסוגל להיות אדם שכיף להיות בקרבתו.

והפתעתי את עצמי כהוגן. הצלחתי לעשות דברים שלא חשבתי שאצליח. משום מקום התחלתי להיות מוקף בחברים. משום מקום הפכתי לאחד החייל שהמפקים בגף ובבסיס (וכמובן המפקד והמפקדת המדהימים שלי) מאוד מעריכים. אני תפסתי את המקום של "הבחור המצחיק" לאחר שהבחור המצחיק הקודם השתחרר. אבל מכולם קייל הכי אהב את חוש ההומור שלי.

ההתחלה הייתה לי מאוד קשה. תפקיד רכז כוח אדם זה דבר ממש לא פשוט ודורש הרבה מאמץ. היו לי הרבה רגעים שבהם נשברתי ורציתי לבכות. רגעים שבהם הצטערתי שבכלל התנדבתי לצבא. אבל בכל פעם שנשברתי פשוט רק הסתכלתי קצת הצידה וראיתי את קייל יושב לו שם בעמדה שלו ועושה את תפקידו. ובכל פעם כאשר ראיתי אותו הרגשתי ביטחון. הרגשתי שכן יש לי מוטיבציה להצליח במובן המקצועי ובמובן החברתי. אני אדם מאוד לחוץ והרבה פעמים יוצא לי להיכנס קצת להיסטריה. אבל כאשר הוא היה במשרד, פתאום התחלתי להרגיש סוג של שלווה ורוגע. השלווה והרוגע נכנסו גם לחיי האישיים והפכתי לאדם הרבה יותר רגוע ושליו.

הוא האמין בי. הוא תמך בי. הוא עזר לי.

וככל שעבר הזמן רק רציתי לבוא לבסיס בשביל לראות אותו. לשמוע את הקול המדהים שלו. לראות את החיוך הכובש שלו. לשמוע אותו אומר שהוא מת על ההומור שלי. רק רציתי לראות אותו.

במשך כל השנתיים שלנו ביחד לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי. כל הזמן רק פינטזתי על הרגע בו שנינו נשתחרר ונהיה חופשיים. פינטזתי על הרגע הזה בו שנינו רואים איזה סרט טוב, מכורבלים אחד בשני. פינטזתי על הרגע בו אנחנו טסים לקפריסין כדי להתחתן. פינטזתי על הנשיקה הראשונה שלי איתו.

הסופשים נראו לי כל כך ארוכים ודי משעממים בלעדיו. רק רציתי שיום שבת ייגמר כדי שאוכל לחזור לבסיס ולראות אותו במשרד מברך אותי בבוקר טוב. רק אחרי כמה חודשים פתאום הבנתי שאני מתאהב בו. וככל שעובר הזמן הרגעים שהיינו שנינו לבד נראו לי הרגעים הכי כיפיים. בכל פעם שהבנות יצאו ונשארנו רק הבנים (אני והוא) פשוט הרגיש לי כמו גן עדן. אני שינתי את תורנות זריקת הזבל המשרדי רק כדי שאני והוא נוכל ללכת לזרוק יחד. אני אפילו הצלחתי לצלם תמונה שלו מנמנם בחדר הצדדי של המשרד. אני יודע שזה נשמע גרוע (אל תדאגו מחקתי את התמונה) אבל כאשר הוא רדום הוא נראה כל כך חמוד ומתוק.

אבל מה הוא הרגיש אליי?
את זה מעולם לא ידעתי. היינו החברים הכי טובים במשרד זה כן. והיו פעמים הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל כל כך הייתי מבולבל ולא ידעתי באיזה מובן. ואמרתי שגם אני אוהב אותו. אבל זה תמיד היה בטון כזה של אוהב כחבר. וככל שהזמן עבר אני רק ניסתי איכשהו לרמוז לו שאני רואה אותו יותר מאשר חבר הכי טוב. למשל כשקבוצת הכדורסל של הבסיס הפסידה בגמר של טורניר כדורסל של חיל האוויר, אני היחיד שהכין שלט שעליו כתוב "קייל, בשבילנו אתה תמיד תהיה האלוף" ותליתי אותו מעל העמדה שלו.

טכנית הוא נחשב כהטרוסקסואל. אבל במשך השנתיים בשירות לא ראיתי אותו עם חברה. וגם לא היה נראה כאילו הוא מתעניין בנשים. כן הוא יצא לדייט עם מישהו אבל זהו. במהלך השנתיים בכלל לא ראיתי אותו מדבר על זוגיות. רק שהוא אמר שהוא קצת מקנא באחיו התאום לו יש חברה. אבל היו לי הרבה מקרים שהרגשתי שהוא מנסה גם לרמוז לי דברים פה ושם.

כאשר קייל השתחרר היה לי קשה לקבל את זה. פשוט הלכתי לשירותים באותו היום ובכיתי שם שעה. אף אחד לא ידע לאן נעלמתי. ואחרי השחרור שלו פשוט היה נראה לי כזה חסר טעם ומשמעות לבוא. המשרד והעולם הפכו לכל כך ריקניים עבורי. . במשך כל שלושת החודשים האחרונים שלי רק דיברתי עליו וחשבתי מה היה קורה אם הוא היה נשאר. חשבתי על כך הצחוקים שהיו יכולים להיות לנו. על כך הבדיחות שהיו רק לי ולו. חשבתי על כל התרחישים האפשריים.

כאשר הוא הגיע לשתיית השחרור שלי, זה היה שיא של אותו היום. לא היה אכפת לי מחברי למשרד באותו הרגע. וגם לא מהורי שבאו. כאשר הוא נכנס דרך דלת הזכוכית של משרד השלישות כולם נעלמו ונשארנו רק אני והוא.

השתחררתי כבר מצהל. שיערתי חזר לצורתו המקורית ובימים אלו אני לומד נהיגה והולך לקורס לפסיכומטרי. כך גם כל חבריי למשרד. עכשיו כל אחד עוסק בחייו האישיים וקצת קשה לכולנו להיפגש כל כך.

אבל בזמן האחרון, שוב התחלתי לחשוב על קייל. שוב כל הפנטזיות שהיו לי חוזרות למוחי. שוב אני מתרגש כאשר אני רואה את פניו (גם אם זה רק בתמונה).

בצבא מעולם לא סיפרתי לו מה אני מרגיש. כי... ובכן היינו שותפים לעבודה. ואם הוא היה יודע זה היה יכול לגרום למצב שאני מאבד את החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם.

אבל עכשיו כל אחד נמצא במקום אחר (למרות שטכנית אנחנו גרים בערים שהן מאוד קרובות) ואני חושב שכן מדובר ברעיון טוב לספר לו.

במשך השנתיים האלה הרגשתי שאני הולך להתפוצץ ושאני רק הולך לצעוק בכל הבסיס "קייל אני אוהב אותך". וככל שעובר הזמן אני מרגיש שאני מגיע לנקודת השבירה שלי. אני רוצה לספר לו הכול. אני רוצה שהוא ידע שאין עוד אנשים שלהם עזר כמו שעזר לי. אני רוצה שהוא ידע שבעוד הוא הרגיש "נחות" מאחיו התאום היה מישהו שאהב אותו והיה שמח לחלוק איתו את הנשיקה של ליל השנה החדשה.

אבל האם זה שווה את זה?
האם הסיכון שווה?
האם עליי לשמור את הכול ולא לתת לאף אחד לדעת מה אני מרגיש?
מה עליי לעשות?