היחס עם ההורים רע, אני מסוכסכת איתם ולא ממש בקשר

מה נשמע אסקפיפול? אתם התקווה היחידה שלי
אני בת 16, מנסה להשקיע כמה שיותר בלימודים בנוסף לעבודה מהצד שתממן לי את הבילוים ואת הנסיעות.
מגיל קטן אני סובלת דכאון שקיבל טיפול רק בחודשים האחרונים, המצב הנפשי שלי ברצפה והמשפחה לא עושה שום דבר בלתקן את זה(רק פסיכולוג, אבל זה לא עזור כל עוד אין תמיכה מהבית.)
היחס עם ההורים רע, אני מסוכסכת איתם ולא ממש בקשר איתם, ולא עם אף אחת מהאחיות שלי(2).
בקיצור, לאחרונה היה לי מבחן חשוב ומטורף במתמטיקה שקובע אם אני נשארת ב4 יחידות או נופלת לשלוש, אני השקעתי בטירוף, למדתי במשך שבועיים כל יום ואפילו הפסקתי לעשות את התחביבים שלי בגלל זה, הלכתי כמה וכמה פעמים למורה פרטית שעתיים בשבוע רק כדי להצליח. הכל היה טוב ויפה, אבל אמא שלי הייתה חייבת להרוס את זה.
בבוקר של המבחן, היא התחילה לצרוח בבית ולריב(כמו כל יום שני טיפוסי בבית), ולא משנה כמה ביקשתי ממנה והתחננתי ממנה שתפסיק כי זה עושה לי כאבי ראש ואני לא אוכל לתפקד במבחן היא המשיכה ואפילו יותר חזק, כאילו היא עושה לי דווקא.
כמובן שהגעתי למבחן עם כאבי ראש, לא הצלחתי לאכול ארוחת בוקר, הראש שלי הסתובב ולא הצלחתי להתרכז(אני סובלת ממגרנות ככה שכל רעש חזק מעל ל10 דקות יביא השלכות לתפקוד שלי ביומיים הקרובים לאחריו). מרוב שהיה לי רע לא אכלתי כלום במשך רוב היום, עזבתי את המבחן באמצע(הגשתי אותו חצי ריק כי הראש שלי פשוט התפוצץ ולא הצלחתי) ובכיתי כל השבוע אחריו.
כשחזרתי הביתה, כל הנסיעה באוטובוס שלחתי לאמא שלי הודעות כמה שאני שונאת אותה וכמה שהיא הרסה לי את החיים, אני כל כך השקעתי וגם ככה קשה לי במקצוע ואני התפללתי שאני אצליח במבחן. בערב של אותו יום, אבא שלי לקח אותי ל"שיחה" ופשוט צרח עליי והאשים אוית שגרמתי לעצמי להכשל, כמה שאני סתומה וכמה שהכל מגיע לי. כמובן שגם אמא שלי האשימה אותי בזה ולא לוקחת טיפת אחריות! אבל, אני כבר רגילה לזה שאני אשמה בהכל בבית..(האשימו אותי פעם שגרמתי לאמא שלי לעשות תאונה כשהייתי לבד בבית...). בקיצור, היום, הייתי בהתקף זעם לאחר שאמא שלי ביקשה ממני לשלוח לה מייל. כמובן שסירבתי בתוקף כי לא רציתי לעזור לה אחרי מה שהיא עשתה לי, לא רק שנכשלתי בגללה, היא לא מוכנה לקחת אחריות על זה ועוד מבקשת ממני טובות. למה בדיוק אני אמורה לעזור לה אחרי היחס המשפיל הזה? לאף אחד בבית הזה גם ככה לא אכפת ממני, אף אחד לא בודק לשלומי או נכנס אליי לחדר לבדוק שאני בכלל נושמת.(רוב היום בחדר נעולה לבד ישר כשחוזרת לבית ספר, אפילו לא יוצאת לאכול). אני שאלתי אותה אם באמת יש לה לב להודות שהיא אשמה בזה ושבגללה נכשלתי, כי אני *התמדתי והשקעתי את החיים שלי* על המבחן הזה. כמובן שלא היה לה לב לזה, והיא האשימה אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות, זה רק הקצה של הקשקש ממה שאני עוברת. בבקשה תענו על הסקר...מקבלת כל תגובה ועזרה אפשרית.