צריכה סיבות לחיות, נמאס לי לבכות כל לילה ולעבור גיהנום כל יום בבית ספר

שלום לכם,
אמממ זה יהיה חצי פריקה וחצי שאלה אם למישהו יש רעיונות בשבילי למרות שכבר די ניסיתי הכל.
אני אנסה לקצר אחרת זה לא יגמר. אם מישהו באמת יקרא עד הסוף אז סליחה על החפירה ותודה.

אז ככה אני בכיתה יב' עכשיו והסיוט שלי התחיל בכיתה ב'.
כברעשר שנים שאני עוברת גיהנום יומיומי בבית ספר (חרמות, התעללויות, בריונות, ירידות, הצקות, העלבות וכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו וגם דברים שלא).
[כמה דוגמאות כדי שתבינו על מה אני מדברת. שפכו עליי מרק רותח (שהותיר כוויה), צבעו לי את השיער בטיפקס, הדביקו עליי מסטיקים, לדחוף אותי במדרגות ולשים לי רגליים זה כבר עניין שבשגרה וכמובן שירידות יומיומיות על המראה, המשקל, האופי כל דבר אפשרי בעצם ואמירות כמו "לכי תדאבי. תהרגי את עצמך כבר את גם ככה מיותרת. אף אחד לא יצטער אם לא תהיי פה אם כבר אנחנו נעשה מסיבה שסוף סוף נפטרנו ממך. מה את עדיין עושה פה תמותי כבר" ועוד ועוד ועוד. ושיא השיאים היה שסת אחת ששונאת אותי ושתי העוזרות שלה ניסו לדחוף אותי מצוק בטיול השנתי].
לפני שנתיים עברתי אממ נגדיר את זה כ"תקיפה מינית" (המבין יבין) וכן אני יודעת שזה ממש מפגר שאני עדיין לא מסוגלת להגיד את זה.
ואחרי שזה קרה הפיצו עליי שמועות בשכבה שאני "זונה, שרמוטה, משלמת לאנשים כדי שישכבו איתי" וכל מיני כאלה.
וזה גרם לזה שמישהו בשכבה שלי ניסה גם (ושוב המבין יבין). וזה שבר אותי ממש.
מאז דברים רק מתדרדרים כל יום בבית ספר זה מדור חדש בגיהנום.
את כל הדברים האלה אף אחד לא ידע עד שנה שעברה. המחנכת שלי גילתה את זה כשהיא ראתה את הצלקות וגילתה שאני חותכת כשסיפרתי לה על חלק מהדברים שעברתי ושאמרו לי היא חשבה שאני מגזימה בתגובה שלי ו"לא מבינה את הבדיחה" התגובה שלה גרמה לי להסתיר עד זה עוד יותר.
אבל היא כמובן שיתפה את היועצת והם דיברו עם ההורים שלי (אבל הם לא אמרו להם על החתכים) ושלחו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית שכל מה שהוא עשה היה להציף דברים ולהקשות עליי עוד יותר אז המשכתי עם החתכים בשלב הזה (זה היה תחילת מאי של שנה שעברה) ההורים שלי התחילו לחשוד כשהם ראו שאני לובשת סוודרים גם בשיא החום ודיברו עם הפסיכולוגית שלי שסיפרה להם. כשהם חזרו הם עשו לי שיחה.
ולמחרת היה הניסיון התאבדות שלי.
(פרט נוסף שאני לא יודעת אם הוא ממש חשוב אבל הייתי על הסף של לעשות את זה מספר פעמים לפני, ממש החזקתי את הכדורים ביד).
אושפזתי כמה ימים בבית חולים (האישפוז היה *גיהנום* ורק הגביר אצלי את הדחף לחתוך ואת המחשבות האובדניות כי היחס של הצוות שם היה זוועתי וזה שההורים שלי היו סביבי כל הזמן ממש לא עזר. אבל כמובן שלא יכולתי לעשות כלום כי הייתי תחת השגחה).
אחרי כמה ימים שוחררתי הביתה בתנאי של המשך טיפול ושאני אקח תרופות אנטי דיכאוניות (שממש התנגדתי לזה כי מבחינתי זה מאשר שבאמת משהו דפוק אצלי ושלא הצלחתי להתמודד לבד וגם ההורים שלי חושבים שמי שלוקח את התרופות הוא משוגע ומשהו לא בסדר איתו).
מאז ועד סוף השנה לא הלכתי לבית הספר למעט לבגרויות (מה שהגביר מאוד את השמועות עליי).
ולאחר כחודש של הפסקה חזרתי לפגיעה העצמית.
בקיץ התחלתי עם הקאות (זה משהו שתמיד היה אצלי וגם ניסיתי להקיא מספר פעמים לפני אבל רק בקיץ הצלחתי).
הגעתי למצב שהקאתי 6 פעמים בשבוע ואפילו פעמיים ביום או שהייתי אוכלת ממש מעט (ברמות של 0 עד 300 קלוריות ולפעמים אפילו מגיעה למינוס). אז ירדתי במשקל ואז הפסיכולוגית שלי וההורים שלי התחילו לחשוד אז ההורים שלי פיקחו על הארוחות שלי ודחפו לי אוכל ללא הפסקה.
בסוכות השנה הפסקתי עם זה לאחר שזה פגע לי בשירה (הייתי שרה ומנגנת ומוזיקה זה הדבר היחיד שהחזיק אותי כל הזמן הזה) אבל זה גרם לי לכאבי גרון נוראיים וכששרתי המאמץ הגביר את הכאב בגרון אז לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק.
לפני 26 יום הפסקתי עם החתכים (אני 26 יום נקייה וזה המון בשבילי) אבל שלשום חזרתי להקאות והקאתי גם טיפה אתמול ואני ממש ממש מפחדת שאני אחזור לזה.
בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית דיברנו יותר על מה שעברתי מבחינה מינית וזה שבר אותי ממש (מאז שזה קרה אני סובלת מסיוטים ופלאשבקים ללא הפסקה וזה גם שינה את ההתנהגות שלי בכל מיני דברים ואני לא לסבול מגע או לעבור קרוב למישהו ברחוב או לעלות במעלית אלא אם אני עם מישהי שאני מכירה וכן אני יודעת שזה ממש מפגר אבל אני לא שולטת בזה) ומאז השיחה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי זה רק גבר (למחרת שודר בטלוויזיה תוכנית על שוברות שתיקה שרק חיזקה את זה שאני לא מוכנה ללכת למשטרה).
מאז השיחה איתה אני בוכה ללא הפסקה ורוב הזמן במיטה וההורים שלי צועקים עליי לשבת ללמוד (כי עוד שבוע יש לי מתכונת במתמטיקה שזה המקצוע הכי חשוב לאבא שלי).
זה הגיע למצב שאני מנסחת בראש מכתבי פרידה מאנשים ואבא שלי צועק עליי למה אני לא לומדת.
באופן כללי ההורים שלי ואבא שלי במיוחד לא מצליחים להבין את הדיכאון שלי ואת מה שאני עוברת ואני כל יום חוטפת צעקות וירידות מהם ולפעמים גם בודי שיימיניג מאחותי הגדולה (היא גדולה ממני השנה וקצת).
ואז ראיתי כמה כסף ההורים שלי הוציאו על כל הטיפול וזה שיכנע אותי סופית.
אז הגעתי להחלטה שאני אעשה את זה (והפעם בדרך יותר אמממ "מלאכית") ועשיתי רשימה של אנשים שאני צריכה לכתוב להם.
אני לא מתכוונת לעשות את זה עכשיו או בזמן הקרוב כי אני קודם צריכה להתגבר על כל יסוריי המצפון (ועל זה שאני עוזבת את הכלבה שלי). [מדגישה שאני לא הולכת לעשות את זה כרגע ואני גם אדבר עם הפסיכולוגית שלי לפני פשוט הגעתי להחלטה שאלא אם כן משהו ישתנה פתאום, שזהממש ממש לא סביר שזה יקרה, אז אני כן יעשה את זה]
ואלא אם כן היחס בין הסיבות ללמה כן לעשות ולמה לא ישתנה אז כנראה שזה מה שיקרה.
נמאס לי לסבול ולגרום לנזק. נמאס לי מהחיים האלה ובאמת באמת שניסיתי לשנות אותם.
בכל החודשים האלה שאני אצל הפסיכולוגית שלי אני מנסה ממש (איזשהו הסכם מטופש שלי איתה) אבל זה לא עובד וכבר אין לי כוחות יותר.
נמאס לי לבכות כל לילה ולעבור גיהנום כל יום בבית ספר.
אני לא יכולה יותר.
וזו לא החלטה של רגע, אני כבר חושבת על זה המון זמן וניסיתי מלא פיתרונות אחרים אבל שום דבר לא עובד והפיתרון הזה בטוח יעבוד.

אני ממש מצטערת על האורך ועל כל החפירה אבל ממש הייתי צריכה להוציא את זה ותודה עם מישהו קרא עד לכאן.