מרגישה אבודה, למרות שאני בכלל בסוף המשבר

**אוקיי, הייתי חייבת לפרוק בנקודה מסוימת את כל מה שעובר עליי. גם אם זה לאתר אנונימי. אז עד תחילת שנת הלימודים הזו הייתי נערה "מושלמת" מכל הבחינות - מצטיינת בלימודים (השנה עליתי לכיתה י', התיכון), עם שמחת חיים, טובת לב, יפה, עוזרת לכולם, מוקפת חברים מדהימים ומשפחה תומכת ביותר. עם קשר חזק מאוד למשפחה ובעיקר לחברים. הייתי מלאת שמחת חיים, והייתי גם חזקה בטירוף (מבחינה נפשית). מה שהיה אצלי יותר מכל הדברים שרשמתי - זו רגישות מטורפת ומוגזמת. תמיד הגדרתי את עצמי בתור מי שחיה בשביל אחרים. בקול רם. תמיד אמרתי שהכי חשוב לעזור לאחרים, במובן של: אם אתה עכשיו נשרף ומישהו לידך נשרף גם, אתה צריך לעזור לו. ואז שמתי לב שלשאנשים יש המון ציפיות ממני, וכשחשבתי עליהם הבנתי שאני חושבת על עצמי ונהייתי במין מעגל אכזרי כזה. בתחילת חודש ספטמבר, לאחר חופש גדול שבו התחברתי לקבוצת חברים נוספת מהשכבה שלי, ובתחילת התיכון - בחרתי במגמות של רובוטיקה ופיזיקה, - חשבתי שאלו יעניינו אותי (הייתי טובה בהכל אז פשוט הייתי צריכה לבחור תחומי עניין..). החלו לי להיות לי התקפי חרדה מטורפים, ולמי שלא יודע מה זה בעצם אומר אז אצלי זה התבטא בחוסר אוויר, דופק מהיר, הזעה, ובקיצור סיוט אחד גדול. הם נהיו לי כשבעיקר חשבתי על כל החברים הרבים שלי, ועל איך אני צריכה "להתאים" את עצמי לכל אחד, כי עם כל אחד הייתי שונה בדי הרבה בחינות. (ככה חשבתי). המחשבות האלו הובילו אותי למסקנה שזה לא אפשרי להפוך להיות בן אדם אחר בכל פעם שאני רואה בן אדם שונה, ואלו הובילו אותי למסקנה שאני אשאר לבד כי כולם יעזבו אותי. (היום מובן לי שאני לא צריכה להתאים את עצמי לאף אחד, ושזה לגמרי טבעי שאני שונה עם אנשים שונים). נהייתי חרדתית מכל דבר אפשרי, למרות שבמציאות כולם היו מסביבי והדבר האחרון שהייתי בו הוא לבד. וחשבתי שזה מה שגורם לי לרע.אולי הציפיות שלהם. למרות שכולם היו סביבי בגלל שהייתי עצמי, ועצמי זה מי שהם אוהבים ולא מי שאני חושבת שהם מצפים שאהיה. הדבר היחיד שהייתי יכולה לעשות בלי להתחיל לבכות ממנו זה להזיז את הרגליים שלי מתחת לשמיכה. ואני בן אדם שנורא קשור לחברים שלו, שתמיד דיבר על כמה חשוב להעריך את מה שיש לנו בחיים, ועכשיו אני מודה שאני זו שלא הערכתי כלום. המעטתי בערכם בצורה כזו שחשבתי שהם לא יוכלו לעזור לי כשאני באמת במשבר אמיתי, ולא סתם בכל שאר הפעמים. נכנסתי לדיכאון די קשה ואיבדתי את *כל שמחת החיים שלי*. לא הלכתי לבית ספר. אני, הילדה שכל כך חשוב לה ללמוד ושהיא גם אוהבת את זה. יותר אוהבת את זה מאשר חשוב לה. וויתרתי לעצמי. הייתי מתה מעייפות בגלל שלא ישנתי כל הלילה כי לא הפסקתי לחשוב, לילות שלמים. פתאום השיחות עם האנשים הכי קרובים שלי נהיו מין מטלה כזאת ולא באמת רציתי לדבר עם אף אחד. אמא שלי לקחה אותי לפסיכאטר שנתן לי כדורי פריזמה למי שמכיר, ציפיתי שאלו יעלימו לי את התקפי החרדה ואת התחושה הזרה לי כל כך שהכל שחור וחסר תקווה, שהם יחזירו לי את השמחה, ומובן שהם לא ממש גרמו לכך. (גם הלכתי לפסיכולוגית). בנקודה מסוימת לקחתי די הרבה כדורים ולאחר מכן ישר התקשרתי לעזרה.אני אפילו לא יודעת למה עשיתי את זה. החליטו לאשפז אותי. בבית חולים פסיכאטרי. אין לי אפילו כוח להתחיל להצדיק את עצמי ולכתוב שאני נורמלית לחלוטין בשביל להימנע מהביקורתיות הבלתי נמנעת שלאנשים צצה בראש כשהם שומעים את צמד המילים "אשפוז פסיכאטרי". וכדי שתבינו איזה בן אדם חרדתי אני: בלילה בבית החולים ביקשתי שההערכה הפסיכאטרית תבוא ליום למחרת כדי שארגיש פיזית יותר טוב ואוכל יותר להסביר את המצב, שהוא שאני בכלל לא מהווה סכנה לעצמי ושאני סתם חרדתית בטירו,ף ואני מבינה שלכדורים לוקח זמן להשפיע וכו. מה שבאמת היה נכון. אבל בלילה לא הצלחתי להירדם אפילו לשנייה מהמחשבה מה יקרה אם אני לא אשכנע מספיק טוב או לא אהיה משכנעת בכלל ,ואהיה מאושפזת ואעזוב את בית הספר ואז באמת אהיה דיכאונית כי תהיה לי סיבה חיצונית ובקיצור נכנסתי לאחד הלופים הלא נגמרים שלי. כתוצאה מזה בבוקר לא יכולתי להוציא מילה וכדי לא לקחת סיכונים החליטו לאשפז אותי. כיום אני לקראת סוף האשפוז שלי (עוד שבועיים בערך..), כשבמשך כל האשפוז שלי כולם אמרו לי שאני המקרה הכי קל שלהם. ואני מרגישה נורא. נורא כמו שלא הרגשתי אף פעם. אני מרגישה כל כך חלשה ושברירית. כמה אנשים יש בגיל 15 במצב שלי? כל כך מפונקים וכפויי טובה שהרסו לעצמם את כל החיים. אני אפילו לא מסוגלת לבכות. אני מרגישה כמו זומבי. פספסתי כל כך הרבה חומר בבית הספר, ואני בבית ספר כל כך טוב שלא ממש מקבל בעין יפה את כל ההעדרות הזו שלי. אבל אמרו שכל זאת יעשו מאמצים בשבילי אם אני גם אתאמץ. בקושי נשארו לי חברים, איבדתי הכל. איבדתי חברים שנשארו איתי בבית החולים הרגיל במשך 6 שעות כמעט, בגלל שלא הפסקתי לדבר על בית חולים, פסיכולוגים, כדורים שונים (אגב, למי שמבין- אני מקבלת לוסטרל 150 מ"ג וסרקוואל 200 מ"ג - הסרקוואל בעיקר בשביל הרגעה לחרדה ולהירדמות והוא לפני השינה). אני לא יודעת למה הפסקתי לדבר על כל שאר הנושאים שתמיד דיברתי עם חברים שלי עליהם. כנראה כי כל כך הייתי חרדתית לגבי הכל. ואני עדיין. אני ישנה, אני אוכלת, אני קצת משלימה חומר, אני קצת נפגשת עם חברים, אבל הילדה השמחה שפעם הייתי, הילדה השמחה שתמיד האמינה בטוב באנשים, ובטוב של העולם בכלל, הילדה הסופר חזקה שהייתי פעם כאילו נעלמה. אני תמיד עם פרצוף רציני. תמיד. אני כל כך עצובה שאיבדתי את עצמי. אני כל כך מודעת לזה ש: חיים רק פעם אחת, תקופות באות והולכות, חברים באים ועוזבים, תמיד אפשר לתקן, הכל תלוי בי, להפסיק לחפש את הרע, להעריך את מה שיש, לא להיות יותר מידי ביקורתיים כלפי עצמנו ועם זאת לא להאשים את הסביבה, לא לחפש אשמים בכלל, לא לקחת כל מילה ללב, להתמקד בעצמנו ועם זאת לא להיות אגואיסטיים, לעזור לאחרים אך לא במחיר של עצמנו, להוקיר תודה. ואני באמת יודעת את כל אלו, ואחרים. את כל מה שנראה שאחרים יכולים ליישם בצורה כל כך טובה ואני לא יכולה להרגיש שמחה כבר מחודש ספטמבר. לא באמת חייכתי באופן אמיתי כבר כמה חודשים. כיום אני יותר חושבת על עצמי אבל אני אף פעם לא מוצאת איזון- זה או שאני חושבת רק על עצמי או רק על אחרים. כשחשבתי רק על אחרים התפרקתי. אני מרגישה שאני נושאת הרבה יותר ממה שהכתפיים שלי יכולות לשאת. נמאס לי לחשוב כל כך הרבה. הכדורים קצת העלו לי את המצב רוח, אבל אני עדיין לא יודעת איך אני אשקם את החיים שלי כשאצא לגמרי. מבחינת לימודים, חברים, משפחה. מצופה ממני להגיד שהכל בסדר, מכיוון שהתפרקתי לתקופה גדולה ביותר. יש לי חלום והוא להיות פסיכולוגית ילדים כי אני כל כך אוהבת לעזור. או אולי אפילו רופאת ילדים. פסיכאטרית אולי. אבל אני מרגישה שהמוח שלי התנוון. יכולות שפעם היו לי נעלמו. יכולות כמו לעזור, ללמוד, לצחוק, להאמין בטוב, להיות בעלת שמחת חיים מטורפת. אני חושבת שאני בן אדם נורא תלותי ושאני צריכה את כל האהבה שהייתה לי מסביב כשהייתי במשבר בבית, אבל עקב האשפוז והריחוק הפיזי והנפשי שלי מכולם נוצר המצב הבלתי נמנע הזה שהקשרים הם לא כמון שהיו פעם, בלשון המעטה. סיפרתי ליותר מידי אנשים בפירוט על המצב שלי ולמרות שהביעו תמיכה ענקית וקנו לי מתנות ומה לא עשו - אני מתחרטת על כך שסיפרתי, לפחות לכל כך הרבה אנשים. אני חושבת שסיפרתי את זה בגלל שלא רציתי שיצפו ממני לכלום וכך אוכל להרגיש רע "בלי רגשות אשם". או משהו כזה. לא יודעת בעצם. לפני המשבר שלי אני חושבת שכל הזמן חשבתי שאני מעל אנשים, במובן כזה שאני יותר חכמה, יותר בוגרת וכו. ואז אולי הרגשתי אשמה. בנוסף ההורים שלי גרושים ואני גרה עם אמא שלי, אבל אנחנו רבות המון וכרגע אני כנראה אעבור לאבא שלי. לאמא שלי אין הרבה כסף והיא נורא פסימית ומתעצבנת בקלות, יותר מדי גוננה עלי בילדותי ולא נתנה לי להתמודד לבד עם דברים. נוצר בינינו מצב של חיכוך גדול הרבה פעמים.אבא שלי הוא אופטימי בקטע די מפחיד- הוא רגוע לחלוטין, גם כשאין סיבה אחת לכך שיהיה רגוע. אבל מצד שני כשהוא מתעצבן הוא מתעצבן בכל העוצמה. והוא חסר רגישות לחלוטין. אני מרגישה אבודה. בבקשה תעזרו לי