החיים שלי מתפרקים לי מול העיניים ואין לצדי אף אחד

היי אסק פיפל. אני מזהירה מראש שזה יכול להיות ארוך ביותר, ואני ממש לא רוצה להטריח אף אחד מכם. אשמח בכל זאת שכמה אנשים ימשיכו כאן. הציעו לי לפרוק פה קצת.
אני יודעת איך זה נראה ואתם בטח חושבים לעצמכם: "בת 14 שהחיים שלה התפרקו? נו באמת."
ובכן, גדלתי בקטסטרופה. מאז ומתמיד (אפילו בגיל 4!) ההורים שלי היו מכים אותי וזה עשה לי צלקת נפשית שאני בספק גדול שאי פעם אוכל לשכוח. אלו לא מכות חינוך, אלו מכות רצח, ולצערי הרב זה כמעט ולא נפסק. גדלתי עם שתי אחיות גדולות (גדולות ממני ב15 שנים) ואח קטן ואיום. ההורים שלי... היחסים שלהם לא היו בריאים מעולם. הם רבו. תמיד. אבא שלי תמיד היה מקלל כל כך הרבה את אמא שלי והיא הייתה משתגעת ומוציאה את העצבים עליי. אחיות שלי עזבו את הבית כשהייתי בערך בת 8 ,כי הן מבוגרות מספיק בשביל להיות מחוץ לבית. זה היה קשה, כי הן היו היחידות שהיו בשבילי בילדות, כשהייתי צריכה לאטום את האוזניים ולסגור את הדלת כשאבא שלי או אמא שלי רדפו אחריי או רבו אחד עם השני. בנוגע לבית ספר: הייתי ילדה מוזנחת ברמות. הכוונה, נראיתי רע פשוט. כולם התרחקו ממני ועשו עליי חרם כל תקופת היסודי. אז גם הפסקתי להסתרק, לצחצח שיניים ולהתקלח לתקופה ארוכה כי חשבתי "מה הטעם?" אבל עכשיו אני מטופחת. מזל.
בחופש הגדול של כיתה ו' נכנסתי לדיכאון כי החברה הכי טובה והיחידה שלי רשמה לי מגילה בוואצפ שנמאס לה ממני ושהיא מאחלת לי להיות לבד לגמרי בחטיבה, ושהיא תשמח לראות אותי בוכה כל יום. זה שבר אותי והלכתי לישון בוכה כל לילה. חשבתי לעצמי שאני כישלון, כי נכשלתי בכל המקצועות לא משנה כמה ניסיתי, וניסיתי, ואז כיתה ז'. השלמתי איתה עד אז, וזה גרם להרבה דברים להיות פשוטים יותר. היא הייתה העוגן שלי בתוך כל הבלאגן בבית, וגם ההורים שלי נכנסנו להליכי גירושין והם לא הפסיקו לריב ולהוציא את זה עליי. את הכל. הפכתי לילדת רווחה ועובדת סוציאלית ליוותה אותי. סיפרתי לה הכל, מהמכות, ללימודים, לאיך שאני נראית לעומת החברה, לאיך שאני מתמודדת עם הכאב הנפשי. הייתי מקיאה מהחרדה (ואני עדיין) והיו לי היעדר שעות שינה, כך שבקושי תפקדתי. לא רציתי לקום מהמיטה לבית ספר... כי בשכבה שלי היו מרביצים לי ומפיצים עליי שמועות. דיברתי על זה עם היועצת, ואז הלכתי לבדיקה פסיכיאטרית. לא פשוט בשביל ילדה בת 12. לא פשוט להתכווץ ליד כל בן אדם, בתקווה שלא יקרע לך את המחברות ויקלל אותך. סתם ככה. בלי סיבה.
גיליתי שיש לי חרדה חברתית וניסיתי לטפל בזה בעצמי, וכל מה שיצא לי מזה היה שגיליתי מה התחביבים שלי (אני לא יודעת איך) והם היו כתיבה וציור, שאלו גם הכישרונות שלי.
בשלב מסויים התחלתי להגן על עצמי מול אמא שלי והשבתי לה על כל קללה ועל כל מכה. התחלתי לקלל אותה בעצמי. זה עיצבן אותה יותר אבל מהר מאוד שתינו הסתגלנו למצב הזה. רבנו תמיד. על הכל.
רכשתי חברים במהלך הזמן ואני לא בקשר עם אף אחד מהם מסיבות כאלה ואחרות. זה פגע בי עוד יותר, כי אחד מהילדים דיבר איתי על הכל ואז הפיץ את מה שאמרתי לו. קרו עוד כל כך הרבה דברים איומים. אגיד בקצרה: עברתי הטרדה מינית, היו לי סיוטים כל לילה, התקפי חרדה כל יום, כמעט זרקו אותי לפנימייה, תקעו לי סכין בגב לא מעט וחתכתי את הורידים שלי פעם.
אז מה הפואנטה? אני כאן היום. חזקה יותר. פחות טיפשה, ויודעת להתמודד עם דברים קצת יותר. אבל שום דבר ממה שאמרתי לא הפסיק לא משנה מה. הקשר שלי עם אמא שלי הפך לגרוע יותר. היא יודעת שאני עוברת דברים וגם היא עוברת אבל אנחנו מקשות אחת על השנייה והיא אפילו לא מנסה להבין אותי. אח שלי רב איתי כל הזמן ונותן לי מכות כואבות כלכך שנשארים סימנים אם אני מבקשת ממנו את המחשב ואז אני מגנה על עצמי והיא מתעצבנת עליי ומרביצה לי במקום להבין שלכל ריב יש שני צדדים. הפסקתי ללכת לארוחות משפחתיות ואתמול שכולם היו אצל סבתא שלי אני נשארתי לבד בבית וחוויתי התקף חרדה נוסף. לאח שלי אין גבולות ואחיות שלי הגדולות חושבות שאני סתם ילדת צומי ושאני צריכה לעוף מהבית. ההורים שלי... ובכן, כלום. סיפרתי לאמא שלי שיש לי חבר (כי התפתחתי יותר חברתית, אבל המצב עדיין לא ישמע. אני גם מפחדת לאבד אותו) והיא איימה לפתוח לו תיק במשטרה כי לטענתה ילדה בגילי לא צריכה חבר. אני מבינה את הדאגה שלה כאן אבל היא לא מקלה עליי. בבית ספר? ניסיתי. באמת שניסיתי. אני לא מתחברת לאף ילד בגילי לא משנה מה. פשוט אין לנו תחומי עניין משותפים. הם אוהבים לרכל (לא שזה דבר רע, זה גם מה שאני אמורה לעשות) ואני אוהבת לשבת בספרייה ולקרוא. תמיד שזורקים לי הערות אני נפגעת כל כך כי אני שונאת את עצמי ממילא. הכל בי פגום חיצונית ופנימית. אני באמת רושמת את זה עם דמעות. אני שונאת את החרדות, ההפרעות, הכאבים והכל שאני צריכה להתמודד איתם כל יום על הבוקר במהלך היום ולפני השינה ואפילו בשינה. יש לי פרנויה גם ולפעמים אני הוזה מרוב פחד. אני מרגישה שאין לי סיבה להמשיך יותר. בכלל. אני מרגישה ריקה כל כך. שאין לי לאן להתקדם. אני נכשלתי ב11 מקצועות מתוך 14 ואני מרגישה שאין לי עתיד. כולם דוחפים אותי למתמטיקה אבל אני רוצה בכלל להיות סופרת בעתיד ואין לי איך לפתח את זה. אני לגמרי לבד. ילדה בת 14 ששונאת את עצמה. אף אחד לא יכול להבין אותי. גם לא החברים שלי, שרק גורמים לי להוריד מעצמי. אל תחשבו שאני לא ניסיתי. ניסיתי. באמת. אבל מה אני אמורה לעשות מכאן?
אני מעריכה כל אדם שקרא את זה או ענה. אני רק מבקשת כאן מוטיבציה... מוטיבציה להמשיך. הכל מתפרק.