לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. מרגישה תקועה וממורמרת

שלום לכולם,
אז, אני בת 20, ההורים שלי גרושים, אני גרה בשכירות עם אמא שלי. אני בנתק עם האב המון שנים וגם לא מתכוונת לחדש איתו את הקשר.
המצב הכלכלי בבית לא קל, אמא שלי מפרנסת יחידה, אין לי תמיכה כלכלית, בקושי היא סוגרת את החודש ועובדת בשתי עבודות. וחוזרת מותשת הביתה.
יש לי תעודת בגרות מלאה, ציונים סבירים, וסיימתי שירות צבאי למרות שרציתי בהתחלה לצאת כי מיררו לי תחיים, לא התחשבו בי ובכיתי מלא אבל איכשהו סיימתי שירות מלא.
בכל אופן, היו לי הרבה קשיים והתמודדתי איתם בלי עזרה. מן הסתם שהאבא אמור לתמוך, לעזור. ולא הייתה לי דמות אבהית. זה דבר שליווה וילווה אותי כל החיים החסך האבהי, כל כך עצוב אבל זו המציאות לצערי..
אני משוחררת חודשיים. בזמן התיכון הרחבתי מגמת מנהל עסקים 5 יחל, בתקווה שאלמד לתואר בתחום הזה. כן עניין אותי באיזשהו אופן, אבל היו דברים שממש הקשו עליי. אני 3 יחל מתמטיקה, והמקצוע הזה פשוט קשה, אני שונאת אותו. תמיד נכשלת בו.
ורם אני כן מתכוונת ללמוד לתואר במנהל אצטרך מן הסתם לשפר..

אמא שלי לא לוחצת עליי ללמוד, היא יודעת שאני כן מתכוונת.. אבל אין את המוטיבציה מצידה. זה מתסכל. במקום שכן תתמוך בי, וכן תדרבן אותי להתחיל זה לא מעניין אותה. העתיד שלי חשוב לי. נמאס לי לעבוד כל כך קשה פיזית כדי לממן את עצמי. עייפתי. אני רוצה להוכיח לכולם שאני מסוגלת. שיש לי השכלה. שאני אצליח בחיים.
בהתחלה הייתי סגורה שאלמד מנהל עסקים והתעקשתי על זה. ואז כשהשתחררתי התחלתי לתהות אם זה באמת יעזור לי בחיים ואם בגלל יש ביקוש בשוק. החלטתי ללכת על משפטים, ואז אמא שלי אמרה בהתחלה כן זה מקצוע טוב מרוויחים גבוהה, ואז אמרה בעצם לא תלמדי משהו אחר שאת אוהבת. אני אוהבת כושר אבל זה לא מקצוע לחיים.. זה לא זה פשוט.. אולי כתחביב בהמשך אהיה מאמנת כושר.
מרוב שבילבלו אותי אמרתי לעצמי שלמרות הגל אלמד מנהל עסקים, מאמינה שאפשר להתקדם.
אני מתכוונת ללמוד במכללה, לשנה השכר גבוהה ממש אין לי ברירה.. אלא לעבוד ולשלם בכוחות עצמי.
מה דעתכם?
מה גם מתסכל אותי, שלאחרונה מאז השחרור חשבתי שהחיים באזרחות דבש!!!! כל כך חיכיתי לרגע הזה להשתחרר לעשות מה שבא לי לבלות לטייל לעשות חייםםםםם ..
ואז המציאות.. צריך לעבוד קשה, לקום מוקדם, ללמוד.. זה מתסכל. לא ציפיתי. אני כל בוקר קמה ממורמרת, אין לי חשק לכלום. חשבתי שכשאשתחרר הכל יהיה קל... אתחיל ללמוד ישר, אבל לא. אני אפילו לא יודעת מה ללמוד, וזה מלחיץ ומפחיד ואף אחד לא עוזר לי. אני מתוסכלת. מיואשת..
לא מספיק זה, הייתי בזוגיות של חצי שנה ונפרדנו והתקופה הזו לא קלה לי אני לא רוצה להתאהב. לא רוצה להכיר וקשה לי לסמוך בכלל על גברים. אני בכלל גם לא מבינה למה צריך להתאהב. הרי בסופו של דבר את נפגעת בכל פעם אז למה להכאיב לעצמי? אני ממורמרת אני יודעת.
אולי מישהו יוכל לתת לי קצת פרופורציה בחיים האלה.
אני כל כך פסימית. לא חיובית.. עייפה עצבנית..
אין לי כוחות כבר..
אצל חברות שלי הכל מושלםםםם
יש לי חברה מפונקת שאמא שלה עורכת דין, היא מעולם לא עבדה, הכל הגיע לה בקלות, כשהיא מבקשת כסף תמיד נותנים לה. יש לה חבר שאוהב ודואג לה. היא בכלל לא רוצה ללמוד, היא מסתמכת על העבודה שאמא שלה תארגן לה. היא מבזבזת מלא. וכן אני מקנאה. למה זה לא הוגן? אני קורעת את עצמי בשביל כל שקל ויודעת שצריכה להשקיע בלימודים, ומותרות פעם ב.. אם בכלל. פשוט זה מתסכל. ואני לא מתכוונת לא ללמוד, אין מצב.

אשמח לחוות שעת מאנשים שמבינים, שיוכלו לעודד.. תודה..