בן 40 ולא רואה תקווה לעתיד, כשאני קם בבוקר לוקח לי כמה שניות להבין אפה אני

שלום, אני לא יודע מאיפה להתחיל אז אני יספר בקצרה למה אני מרגיש חסר תקווה ולא מועיל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי לבד. מהגן הילדים דחו אותי תמיד בהפסקות הייתי לבד וכשעברתי ליסודי והמוח התבגר קצת התחלתי להבין למה. ביסודי סבלתי מאלימות פיזית ויותר גרוע מאלימות נפשית. אף אחד לא רצה להיות בחברתי. תמיד שאנשים היו רואים אותי בפעם הראשונה הם היו בוהים בי ואז צוחקים בינם לבין עצמם וכמובן שהיו את אלו שלא הסתירו את זה והשפילו אותי מול כולם
לא היה אצלי את ״מקום המבטחים״ שלרבים יש. מכיוון שאני הילד השביעי תמיד הייתי בשוליים, הייתי חוזר הבית תופס לי פינה ופשוט בוכה עד שאני נרגע, היה לי ״חבר״ אחד שמידי פעם הייתי נפגש איתו וזה היה תקופה די ארוכה((כשלוש שנים) אבל זה החזיק מעמד מכיוון שמשהו לא היה בסדר איתו וגם הוא היה בודד. הוא היה מכה אותי אבל שתקתי מכיוון שהייתי צמא ליחס כלשהו.
בצעירותי סבלתי מהטרדה קטנה.קרוב קרא לי לחדר ואז הוא ירד לי, לא הבנתי בדיוק מה זה ולא הרגשתי כלום ואז הוא ביקש מימני לעשות את אותו הדבר אבל סירבתי מכיוון שזה הגעיל אותי.היינו בבית ואמא שלי הייתה בבית אז למזלי אולי זה לא נגרר לדברים אחרים.
אגב מילדות חלמתי שתהיה לי אשה וילדים. זה כל מה שעניין אותי עד היום. תמיד הייתי אופטימי והאמנתי שדברים השתנו.
יותר פעם אחת המורות ביסודי השפילו אותי. אני לא השכח שאחת המורות שלחה אותי לפסיכולוג, מה שגרם לי לאחר לשיעור וכשנכנסתי לכתה היא שאלה למה איחרתי וכשסיפרתי לה היא שיחקה אותה שהיא לא שמעה, היא גרמה לי(אחרי שלוש פעמים שאמרתי לה) לצעוק את זה כדי שכל הכיתה תשמע. התגובות שהיו לאחר מכן פשוט הלבינו אותי(פשוטו כמשמעו). מה שמסביר שהייתי חלש בלימודים כי כל מה שעניין אותי זה לסיים את הלימודים וללכת לפינה שלי בבית מתחת לשולחן הכתיבה.
התפתח אצלי הפחד מאנשים מה שגרם לי לברוח מלימודים או להשתתף בשיעורים. וכפי שאתם מזהים לפי הכתיבה שאני חסר השכלה וחסר תקשורת בין אישית.

וכמובן שהיו עוד דברים אבל הבטחתי לקצר.
בצבא מיותר לציין שהייתי לבד בלי חברים מכיוון שהם התביישו להיות בסביבתי מה שגרם לי לכעס. ״למה שאני ישמור על אנשים שכל הזמן גורמים להרגיש כמו כעוף מוזר״, הצלחתי לצאת מקרבי ושמו בבסיס שבו משרתות כ-30 חיילות והיינו כחמש חיילים. מה שגורם לך לחשוב שאולי הנה אולי יש סיבה שהגעתי לכאן, בטוח יש אחת שתרצה להיות איתי בקשר. המצב שלי היה כל-כך גרוע שמתברר ש-20 מהן היו(אני לא מנסה לפגוע במישהו אני רק מנסה לתאר את המצב שלי) נימפומניות ועדיין לא רצו להיות בסביבתי. אני זוכר שהייתי עושה איתן לילות הם היו מזמינות את כיתת הכוננות ששירתה בבסיס סמוך והאבסורד הוא שהם הם היו משתמשים בחדר שלי.
ולא שחיפשתי לשכב עם מישהי מהן, מה שהשפיל אותי זה עד כמה אנשים ילכו רחוק רק כדי לא להיות בסביבתי.
מיותר לציין שאחרי הצבא זה נמשך לכל מקום שהלכתי. אנשים דחו אותי על פי מראה עוד לפני שהתחילו לדבר איתי.

ואז בגיל 28 זה קרה, הכרתי מישהי שמידי פעם דיברה איתי מה שגרם לי לאבד את האיזון שלי. חיזרתי אחריה קרוב לשנתיים עד שלבסוף היא הסכימה. היינו ביחד קרוב לשנתיים וחצי עם הפסקות. היא נפרדה מימני ולאחר שבוע התברר לי שהיא ביחסים עמוקים עם אחד שקרה לי ״חבר״. מה שהתברר לאחר מכן שהיא בגדה בי.
ועוד משהו קטן, בזמן הזה ניסנו לקיים יחסי מין אבל ללא הצלחה. מה שהופך אותי לבתול בן 40.

לאחר מכן הוצאתי את כל המשכורות שלי על אנשי מקצוע שיעזרו לי כי עדיין האמנתי שיש תקווה. עשיתי כל מה שאמרו. לי אבל עדיין אנשים היו בוהים בי ומסרבים להיות בחברתי.
הרמתי ידיים ועזבתי את הארץ. ונחשו מה שום דבר לא השתנה.
ניסיתי לשים קץ לחיי אבל ללא הצלחה. ויתרתי על הרעיון הזה כי אצלי התקווה היא חזקה מהכל.

אנשים נמנעים מלהיות בחברתי. שידכו לי כמה נשים אבל ברגע שהם ראו עם מי הם יוצאים לא הייתה פגישה שניה. מיאוש הפסקתי ללכת לעבוד אני חי על חסכונות שאזלו. כל הקניות אני עושה הן בשלוש לפנות בוקר אבל גם שם אני מתמודד עם התגובות של המוכרים. כנראה שהייתי ליצן בגילגול הקודם כי כל פעם כשאנשים רואים אותי ישר עולה להם החיוך מתחת לשפם.

אני בן 40, רווק בודד ובלי תקווה. כשאני קם בבוקר לוקח לי כמה שניות להבין מתי ואיפה אני נמצא.
אני כותב פה לא כי אני מחפש פיתרון(הוא לא קיים) אלה סתם כי אני זקוק ליחס כלשהו.
עברתי עוד דברים שאני מתבייש לספר שהשאירו בי צלקות עד היום, פשוט הפוסט הזה התארך לי מעבר לצפוי.
תודה שהקדשתם זמן לקרוא(אפילו חלקית). תודה...