פעם שניה נראה לי שאני כותבת.
החיים שלי חרא אני באה ממשפחה דתיה כשמסביבי כל הדודים ובני הדודים חילוניים חוץ מדוד אחד וסבא וסבתא מצד אמא, אני לא רוצה להיות דתיה ואני מרגישה שאני לא מאמינה בזה בכלל!!! אבל ההורים אומרים שכרגע אני גרה אצלם ובגיל 18 אוכל לעשות מה שאני רוצה עם חיי ובנוסף הם טוענים שהם אוהבים אותי ושאני הדבר הכי חשוב שיש להם אז אני לא מבינה למה להרוס לי תחיים עד אז?! אם הם כל כך אוהבים אותי... אמרתי להם שסבבה אז אני פשוט לא אגור איתם יותר ואז אוכל לחיות בשקט... וכמובן שהם מתנגדים. עכשיו מה שהכי משגע אותי שהם יודעים שאני כבר כמעט שנה מנסה לפגוע בעצמי ושאני כל יום מסתגרת בחדר לאיזה שעתיים ובוכה וזה פשוט לא מזיז להם הם פשוט כל כך קרים שאני לא מאמינה שהם ההורים שלי והם ממשיכים להתעקש על הדת ואפילו מחמירים אותה. וכמובן שיש עוד כמה דברים "קטנים" שהם עושים לי כמו לחטט לי בפלאפון, להכנס לי לחדר (אני נערה מתבגרת וזה לא נורמאלי שאבא שלי ייכנס לי לחדר מתי שבא לו) ועוד כמה כאלה...
קראתי ואני מכירה הרבה שיטות להתאבדות כמו כדורים, לבלוע משהו, חנק, תליה, קפיצה ממקום גבוהה, עצירת נשימה לחתוך ורידים (או ירי כמובן) ועוד... אם כבר אני אשתמש באחת השיטות הכי מהירות והכי פחות כואבות אבל קשה לי לוותר על החיים שלי 1 בגלל שאני לא יודעת מה יש למעלה או מה יקרה אחר כך... 2 די חבל לי לוותר על החיים שלי בגלל שתי הסתומים האלו...בלעדיהם הייתי יכולה להיות מאושרת!!! אני פשוט במצב אנוש אני מעדיפה להיות עניה או חולה או משהו כזה אבל לפחות להיות שמחה באמת פעם אחת בחיים שלי. הפעם הראשונה שרציתי לשים קץ לחיי היתה בגיל 5 הייתי ממש עצובה הייתי במן דיכאון שכזה וכשאמא שלי שאלה אותי מה קרה לא יכולתי להוציא מילים מהפה פשוט בכיתי וכתבתי לה על לוח מחיק של נסיכות שהיה לי באותו זמן (ידעתי לכתוב..) "אמא, אני רוצה להתאבד".
קיצור אחרי שהבנתם איזה מסכנה אני מה לעשות? לפגוע בעצמי או לא? לשים קץ לחיי או לא?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות