שלום לכולם!
אני בת 22, בת לשני הורים עובדים . השאלה הגדולה שלי האם לדעתכם הרעיון הוא שפוי ומקובל - לעבור מבית ההורים ולהיות עצמאית בכל מובן המילה?
תקציר:
מאז שאני בת 18 - ההורים נתלים עליי, אולי בגלל שאני דוברת את השפה העברית יותר טוב וזה מובן. יותר מזה, אבא שלי נתן לבית להתדרדר בתשלומי משכנתא עד כדי הוצאה לפועל ואני הייתי צריכה להרים את העניין ולהתמודד איתו (בתי משפט,שיחות עם עורכי-דין,מעקב וטיפול). לאחרונה הגעתי למסקנה שאני נותנת את דפוס ההתנהגות לאבא שלי שאני נמצאת פה על תקן "קופת צדקה" - שילמתי רבות על חשבונות/המשכנתא/אוכל/ספרי לימוד לאח שלי/סידור עו"ש של אבא, חלק מהדברים באמת באו מאכפתיות וחלק דברים באו כי אני גרה בבית וכשצצה השאלה איך נשלם את החשבונות היא תמיד מופנת אליי ואז אני "פותחת ארנק". אני מגיל 16 הייתי "עצמאית", כל מה שיש ברשותי זה בזכותי ואף עזרה מההורים, חוץ מהבסיס - אוכל וקורת גג.
(לידיעה, אבא שלי בזבזן נורא ומעדיף לקנות גאדג'ט/צעצוע לעצמו מאשר לטפל בבעיות בבית כמו סתימה/שבר)
אני כרגע סטודנטית ומתחילה לעבוד משרה מלאה, ופשוט הסבלנות שלי פוקעת כלפיי המשפחה שלי ואני מרגישה שיש לי צורך להתנתק ממנה ולהתרחק למרות כל הכבוד שלי כלפי ההורים. כאשר ששאלתי אם להיות "עצמאית" - התכוונתי להשקיע בעצמי ולחשוב על עצמי בעדיפות ראשונה בכדי לבנות את החיים שלי כראוי (כולנו יודעים שקשה לחיות בישראל למעמד הביניים). ואני צריכה את הפרטיות שלי (אין לי חדר), ואני צריכה לחסוך כסף ולהתחיל לחיות ולממש את עצמי ללא תלות באנשים אחרים. אבל האם זה בסדר לחשוב רק על עצמי? כשההורים מבקשים עזרה?
יש תהייה נוספת - מסיפור המשכנתא זה התגלגל להסכם חדש שבו צריך ערבים חדשים להסכם. ואבא מחכה בקוצר רוח שאתחיל לעבוד ואחתום על הסכם המשכנתא. בהתחלה לא הייתה לי התנגדות - אבל אחר כך הייתי בספק, האם זאת אמורה להיות בעיה שלי? להמשיך להגיד בעקיפין זה בסדר שאתם מבקשים ממני להכנס לעניינים האלה?
לא כל כך מרגישה נוח עם כל השאלות שעולות לי בשלב זה בחיים.
ארצה לשמוע דעות נוספות, ברשותכם!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות