אני ובן הזוג שלי ביחד בערך שנתיים וחצי. הוא גדול ממני בשנה ושנינו חיילים. כשהתחלנו לצאת התרגשתי מאוד ממנו וידעתי שאנחנו הולכים להחזיק יחד הרבה זמן. לאחר כשנה בקשר היה לנו משבר שנבע מכך ששנינו ראינו אחד את השני כמובן מאליו ושקענו בשגרה, לקחנו פסק זמן של חודש במהלכו יצאתי עם מישהו, הבנתי שאין לזה עתיד ושאני רוצה את חבר שלי, וחזרנו. לאחר שנה, כשהתגייסתי למסלול עם לא מעט בנים התחלתי להתערער בקשר, לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני רוצה ואם אני נשארת כי טוב לי או כי נוח לי. דיברתי איתו על זה והוא אמר שמבחינתו הוא רוצה שנישאר ביחד אבל רוצה שאני אעשה מה שאני מרגישה ונשארנו יחד. מאז אני לא בטוחה עד כמה אני שלמה עם עצמי. טפו טפו טפו אני נראית טוב והצעות ואופציות לא חסר. כמו כן במהלך הקשר שלי איתו התרכזתי בו מאוד וזנחתי את החברות שלי, מה שמשפיע על ההחלטה ומגביר את הפחד שלי להיות לבד... מצד אחד רק המחשבה על פרידה מלחיצה אותי, ומצד שני אני מפחדת שאני נשארת כי נוח לי ולא כי טוב לי באמת, ושאני מפספסת עולם שלם בחוץ רק כי אני לא מוכנה לקחת את הצעד המסוכן הזה ולהיפרד. ואולי אני סתם חמדנית ויש לי "עיניים גדולות" מכל ההצעות החדשות האלה? אולי הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר וחבל לאבד מה שיש לי בידיים...
להישאר עם בן הזוג שלי שמכיר מבין ואוהב אותי על אף שאני לא שלמה בקשר בצורה מוחלטת, או לקחת סיכון, להיפרד ולנסות את האפשרויות שבחוץ?