אני בת 15 ועולה לכיתה י'.
עד שנה שעברה למדתי בבית ספר דתי ומשם לאולפנא צמודה (שחלק מהשיעורים הם עם אותן מורות). ביסודי לא היו לי הרבה חברות, ומה שכן חישבתי כחברות בעצם היו בנות שסחטו ממני כסף. תמיד הייתי האחרונה להכנס לקבוצות ולהצטרף למשחקים.לא היה לי עם מי לדבר אז שתקתי, גם בשיעורים. לא הייתי עושה שעוריי בית או לומדת ברצינות, תמיד הייתי מתחמקת מלעשות משהו. ככה זה המשיך עד כיתה ח'. בכיתה ח' התחלתי ללבוש רק שחור ולדבר על דברים שאף אחד לא דיבר איתם כמו מוות או ההגיון של ההלכות והכול... הייתי שואלת יותר שאלות אמונה באמצע השיעור אבל תמיד היו דוחים אותי ב-"אחר כך אני יענה לך" או - "זה ארוך מידי כדי שאני יגיד לך עכשיו". החלטתי להפסיק להאמין. בשנה שעברה האומץ של הבנות כנראה גבר והם התחילו כמאט כול יום ללחוש לי "פריקית מסריחה" או דברים כאלה כשהייתי עוברת לידם. ידעתי שזה עיצבן אותי מאוד אבל לא העזתי להגיד שום דבר. היום אני מחפשת בית ספר שיתאים לי מבחינה רגשית ולימודית אבל זה כמאט ובילתי אפשרי....אני משתגעת כשכולם שואלים אותים מה יהיה, ולאן אני הולכת! חלק אפילו אומרים לי שאני חייבת למהר כי זה כיתה י'... אבל אז בסוף כול פעם שאני מדברת על זה אומרים לי שהכול יסתדר ושאני לא יכולה לעשות כלום אז אין לי מה לדאוג. אני כול יום עכשיו יושבת בבית ומנסה להסיח את דעתי ממהמצב אבל זה נראה כאילו זה לא אפשרי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות