החיים שלי הזויים, אין לי ביטחון בשום דבר ויש לי מיליון בעיות רפואיות, איך ממשיכים מכאן?

מה קורהה
בקיצור, אני אנסה לקצר למרות שאני חפרן ביותר כשאני מתחיל לכתוב. (ספוילר: לא הצלחתי לקצר)
אגב זה בסדר גמור מבחינתי אם בתשובה שלכם רק תתיחסו לחלק אחד או שניים ממה שכתוב פה כי העליתי הרבה בעיות ולענות על כולן זה אתגר גדול. ואגב, למבוגרים יותר שנותנים פה עצות, אני מקווה שתגיעו גם אליי כי אתם תותחים, אני הולך לדבר פה קצת בוטה יותר ממה שרואים כאן בדרך כלל אבל אל תצאו ותגידו לעצמכם "אאיזה ערס" כי כשתקראו תבינו שאני ההפך הגמור מזה.
אני בן 16, החיים שלי סבבה, חוץ מבעיה שמשפיעה עליי מאוד שאני לא רוצה להיכנס אליה יותר מדי אבל בואו נגיד שהיא מצריכה ממני לצאת לעשות קטטר בבית כל 4 שעות ואני כבר בכיתה י' עם מערכת שלא באה לי טוב בלשון המעטה (נשבע לכם אם זה מה שיש לי בי' מה יהיה ביא' יא אללה). כמובן שלדחוף צינור לזין שלך זה לא דבר שנותן לך ללכת ברחוב עם ראש מורם ועצם היציאה שלי כל 4 שעות עושה הרבה רעש.
מבחינת סיפור כיסוי יש לי, למרות שבבית חולים ממליצים לי לספר על זה לחברים אני חושב שזה הדבר האחרון שאעשה בתור תלמיד תיכון. אולי כאני אסיים בעוד שנתיים אני אשקול אופציה של לספר למי שנשאר איתי מהתיכון כי הם חברים אמיתיים, לצבא כפי שהבנתם בחיים לא יגייסו אותי ואני יודע את זה בוודאות. (גם זה לא תורם לביטחון שלי יותר מדי)


עכשיו מגיעה הבעיה - חוסר הביטחון שלי. אני אחזור למה שכתבתי בהתחלה, החיים שלי סבבה, אפילו דבש לילד עם בעיות כמוני. יש לי מלא חברים, אני מכיר כמעט את שכבה י' מהעיר שלי, יש לי הרבה ידידות, אני אחד האנשים המצחיקים שתפגשו אם תדברו איתי ב1 על 1 בהתחייבות (אולי התכונה היחידה שאני מעריך בעצמי) ואני נראה טוב מאוד (לפי אנשים אחרים, אם תשאלו אותי אני מכוער ביותר, בשיא הרצינות המראה החיצוני שלי זה אחד הדברים השנואים עליי אצלי) עכשיו הגעתי לכיתה ז' עם חברים מהבצפר היסודי שבוא נגיד שגם שם הם לא היו ה-אנשים של השכבה, אבל הם אחלה גברים וטווב לי איתם. אבל זה לא משנה, מה שמשנה זה שנכנסתי למקיף שלי בלי יותר מדי חברים שנחשבים ל"מקובלים" (שונא את המילה הזאת אבל בסופו של דבר תראו לי ילד אחד בתיכון שלא שם זין על המצב החברתי שלו)

חברים זה דבר מאוד חשוב לי, כשאני עם חברים אני מרגיש חי, עם יותר ביטחון אפילו וזה גם גורם לי לשכוח מהצער שלי לגבי המגבלה שלי. אבל זה תקף רק לאנשים עם פחות ביטחון ממני. כשאני מסתובב עם אנשים יותר בטוחים בעצמם אני נראה כמו מפגר, ואני מסתובב עם הרבה אנשים יותר בטוחים ממני. תמיד אמרו לי להוציא מהחיים אנשים שלא תורמים לי ואני מניח שחוץ מהמוניטין שלי בעיר ובבצפר וקצת לדבר איתם בשפה יותר גסה כמו שאני אוהב ולדבר על דברים קצת יותר מעניינים שהחברים האחרים שלי לא סובלים (די די אתה משתמש בשפה נוראית וגסה וכו' לדוגמה הראשונה, די די מה אכפת לי מהילדה הזאת איך אתה מכיר אותה בכלל וכו' לדוגמה השנייה) הם לא תורמים יותר מדי לביטחון שלי.

כשאני איתם אני בקושי יוצר קשר עין, כל הזמן מסתכל למטה, מגמגם, ואני צריך שיזמו איתי שיחה כדי להתעסק באחת. 70% מהחברים היותר בטוחים בעצמם שלי קוראים לי ביישני, כמובן שבצחוק, ווואלה אין לי בעיה עם זה, אאבל תבינו לאן הגעתי.

אני מרגיש באופן כללי עם אנשים שאני תמיד צריך להתנצל ואני שונא את זה. בא לי להיות כמוהם כשצריך, לא לשים זין על אף אחד. לפני שבוע ככה יצאנו לשחק כדורגל, עכשיו כן אני כבר שנתיים וסחב מלא פציעות ברגל שאין לי כוח לטפל בהן, פעם הייתי תותח על בכדורגל, שיחקתי בקבוצה של העיר שלי, בגיל 13 הבקעתי צמד מול מכבי חיפה(כמובן קבוצת הילדים אבל בסדר) והראש מחלקת נוער שלהם אמר לי שאני מאוד מוכשר אחרי המשחק, אבל לא באנו לדבר על הקריירה המרגשת שלי, נחזור לפציעות. בכיתה ח' שיחקנו מול הילדים של באר שבע וחד שם עשה עליי תגליץ' של החיים שלו ופירק לי את הרגל. אחר כך חזרתי בהדרגה לאימונים, נכנסתי מחליף באיזה משחק שולי ומתחתי את הרצועה הצולבת. עשיתי כמה טיפולים ששיפרו את זה, אבל אני עדיין טיפה פצוע למרות שמבחינת כדורגל בשכונה זה אף פעם לא הגביל אותי. עד שהגיע אותו יום, חגו עליי שם, הרגשתי כאילו אני לא יכול לעשות כלום (חלק מזה - חוסר ביטחון, אין לי כוח לכתוב את זה פעם מחש אז זה מעכשיו פשוט חב)


מאז אני חושב, רבאק מה ישך? הם חברים שלך, הם אוהבים אותך מה הבעיה לדבר איתם רגיל ולא להסתכל למטה כל הזמן כאילו שאתה מדבר עם אלוהים? אז החלטתי לעשות שינוי. עשיתי מלא מדריכים מפגרים שרשמו באינטרנט כמו "אהה קח פתק וכתתוב עליו במה אתה טוב ואז קח עוד אחד וכתוב במה אתה לא טוב ואז תרשום על הפתק הטוב למה המשהו הזה הכרחי לחיים שלך וכל הדברים הרעים לא חשובים בכלל" (לא מצאתי הסבר ללמה חוסר יכולת להשתין לבד, לישון עם טיטול בלילה ולהיות עם פה יבש כל היום בגלל הכדורים-המזדיינים-שאתה-לוקח-שממילא-עוד-חצי-שנה-יש-לך-תור-לבדיקה-ש900אחוז-שתבשר-לך-שאתה-צריך-להחליף-טיפול-כי-הכדורים-הפסיקו-לעבוד הם דברים שלא משפיעים על החיים שלי בכלל)

הבנתי שמשם לא בוא הישועה ובאמת שניסיתי. אגב אני רק רוצה לציין שלמרות שיש לי מלא ידידות לא הייתה לי בחיים חברה כנראה בגלל הח.ב שלי ובגלל המגבלה שלי שמפחידה אותי מאוד ואני עוד בתול (לדעתי זה לא כזה גרוע לגיל 16 אבל בכל זאת אותם פחדים כמו ההסבר ללמה אני לא נמצא במערכת יחסים עם מישי, אחרת מזמן הייתי יוצא עם חברים למסיבות ומחפש שם מטרות בשבילי)

בקיצור, הבנתם את הנקודה. מה אני יכול לעשות כדי להשתנות? ואל תגידו לי "להאמין בעצמך" כי אני מאמין בעצמי וומוכן לעבוד קשה מאוד. ולמי שמאשר פה את השאלות, נכון חפרתי פה מאוד ואני מקווה שמישהו באמת יקרא את זה וגם פה ושם קיללתי אבל אני לא טרול ואת השעה ביום שאני מקדיש למחשב אני לא אבזבז על לעבוד באינטרנט על אנשים. תודה למי שיענה אוהב אתכםם