נמאס לי מההשמנה. כל החיים הייתי רזה ואני רק ממשיכה להשמין! חייבת עצות

היי, פעם ראשונה שאני כותבת, אולי כדי להפיל לי אסימון איפשהו בתת מודע..
תמיד הייתי רזה , רזה כל כך שכל פעם שאמרתי שאני שמנה חברות שלי היו צוחקות ואומרות " מאיפה השמנת מהאוזניים?!" וידעתי בתוך תוכי שאני רזה מכולן הרגשתי משוחררת, חופשיה שמחה. בתור ילדה קטנה לא הייתי אוכלת כלום, לקחו אותי לרופאים בלחץ שאני לא אוכלת וממשיכה להרזות וככה גדלתי ונשארתי רזה. הגוף שלי התחיל להתפתח כנערה ותמיד היו אומרים לי שיש לי גוף מדהים ושתמיד אשמור עליו. בחטיבה הייתי פצצה, פצצה לגוף של ילדה בת 14. ואף פעם לא פחדתי לאכול ולהנות. נרשמתי למכון כושר סתם כדי לעשות ספורט ולהיפגש עם החברות, הייתי נהנת מזה. השנים בחטיבה עברו והגעתי לתיכון, מאושרת ושמחה מהגוף שלי, הייתי רזה, פשוט רזה והייתי בטוחה שהשמנתי נורא מהחטיבה. ואז החוסר ביטחון התחיל, הלחץ משום דבר, אבל החברה התחילה להשפיע איך נראות דוגמניות ומה צריך לעשות בשביל זה. הייתי לחוצה נורא ופתאום הכל התחיל להפריע לי במראה שלי. ואז, התאהבתי בפעם הראשונה בחיי. ילדה בכיתה י' מאוהבת בילד מכיתה י''ב . ואז הוא עצמו התחיל להשפיע עליי בשיחות של "מה את אוכלת יבטטה" או תפסיקי ישמנה או כל מיני מילים שגרמו לי להשתגע!, והייתי רזה !! הייתי בוכה ימים, אבל אהבתי אותו שכל מה שהוא אמר השפיע עליי וניסיתי כל מיני שיטות להרזות, התפללתי להיות אנורקסית ובכיתי במקלחת והפחד מלדחוף אצבעות לגרון ולהקיא עצר אותי מלעשות את הדברים האלה. ואז כשהזמן המשיך כעסתי עליו נורא והוא התנצל ואז התחלתי לאכול .. פשוט לא דפקתי חשבון, ועוד קילו הצטבר ועוד אחד.. והייתי נהנת לאכול בלילות, ולאכול עוד צלחת מפוצצת בפתיתים ופשוט אכלתי, אבל עדיין הייתי נראית סבבה לגמרי, עד שזה כבר התחיל לעבור את הסבבה ואז עליתי לי"א והמשכתי לאכול ופתאום עוד גלגל בבטן צץ, מה שלא היה בחיים לפני ! ובאיזשהו מקום כאילו אכלתי בידיעה שאני משמינה, אבל לא עצרתי.. כאילו סוג של הרס עצמי ודכאון ולחץ מהלימודים, ולא היה אכפת לי מכלום. ואז הייתה חתונה מהמשפחה שהתחלתי לנסות לשמור ולעשות דיאטה ובאמת ירדתי 5 קילו. ואחר כך למשך התקופה עליתי הכל שוב, ואז עוד נסיון ירידה שהצליח והרגשתי הנה סוף סוף אני אצליח ! לא אוותר עד שאהיה מה שאני רוצה להיות ואז שוב משהו עצר אותי וויתרתי .. באמת שוויתרתי, והנה אני היום לקראת העליה לכיתה י"ב, מיואשת מזה, רואה סרטוני מוטיבציה והולכת לנשנש משהו במטבח. וכבר נראת כמו החברה השמנה בחבורה שלנו, מה שבחיים לא חשבתי שאגיע ואהיה כמוה. והנה אני כאן, כותבת אחרי שיחה שההורים דיברו איתי שאני מתחילה להיות עגולה מה שלא היה בחיים ואני חייבת לעשות משהו עם עצמי כי אחרת אראה כמו הדודה השמנה שלי. והבכי רוצה לצאת, אחרי שכל כך הרבה פעמים בכיתי מהדבר הזה והייתי בטוחה שזהו אני משנה את אורח החיים שלי, והנה כלום לא השתנה.. חסרת כוח רצון !. מתחננת לטיפים או משהו שיעזור.. בת 18.