הגעתי לראיון, וכבר במבט ראשון קלטתי שמשהו לא בסדר עם המראיינת, הרגשתי מושפלת

היי לכולם, שמי מיכל, אני בת 22. חרדית עם ראש פתוח.
אבא שלי נפטר מדום לב לפני כחצי שנה ומאז אני במרדף אחרי עבודה.

אין לי תעודת בגרות, לא תואר, לא פסיכומטרי, יש לי רק תעודת מקצוע שלמדתי גרפיקה. וגם היא לא ממש נחשבת בשבילי. זה היה קורס של שנה, בזבוז של זמן וכסף.

עבדתי בתור סייעת בגן דתי פרטי, אחרי חודש הודיעו לי בסמס שהם לא צריכים אותי, ואם יהיה להם צורך הם יקראו לי. פשוט ככה. אז עוד הייתי תמימה ופשוט הלכתי משם.

אחר כך עבדתי כשנה בחנות צעצועים שפשטה רגל אחרי שנה.

הפחד הזה שנשארתי ללא עבודה גרם לי לרוץ ולבדוק כל מודעה על חלון ראווה...
ראיתי שמחפשים בסניף גדול של כלי בית ואוכל סדרנים/מוכרים, ניגשתי אליהם וקבעו לי פגישה אם ההנהלה.

הגעתי לראיון, וכבר במבט ראשון קלטתי שמשהו לא בסדר עם המראיינת.
בתור חרדית, הלבוש שלי מאד צנוע, אבל גם בטעם. היא ישר שאלה, עשית שירות צבאי? שירות לאומי? אמרתי לה שלא, כי יש לי פטור.
היא עדיין סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ואז אמרה, אצטרך לברר אם אנחנו עדיין צריכים עובדים, אם נצטרך, נקרא לך. הרגשתי ממש מושפלת. היחס שלה בגלל הרקע הדתי שלי ממש התהפך ב180 מעלות! זה היה שקוף מאד.

מאותו רגע, הביטחון העצמי שלי ברצפה.

ניסיתי לחפש עבודה במקומות דתיים אבל רוב העבודות זה או סייעת או גננת, שכיום זה ממש לא בשבילי. מצאתי עבודה בחנות בגדים של דתיים, עבדתי שם במשך חודש ואז הם נאלצו לעשות שיפוצים וקיצצו אותי...

אני ממש מפחדת ללכת לראיונות עבודה שנמצאים במקומות לא דתיים. זוכרת את המבט המשפיל ההוא. זה הגיע למצב שהייתה לי מחשבה בכל טלפון שעשיתי למקום שמחפש עובדים, להודיע לפני שאני דתייה, כדי שלא יהיו הפתעות. מהפחד של דחייה כאילו משהו לא בסדר בי.

עד שאזרתי אומץ והתקשרתי לאוניברסיטה מסוימת שחיפשו עובד לארכיון. זימנו אותי לראיון, וגם שם, כולן היו עם מכנסיים, ממש הרגשתי עוף מוזר, המראיינות בחנו אותי גם באופן מוזר, מהלחץ האטומי שהייתי בו פשוט איבדתי את המילים וביקשתי שיחזרו שוב על השאלה. מיותר לציין שברחתי משם.

למה זה מגיע לי? אני בן אדם שסה"כ מאמין בעקרונות שלו.
זה כל כך עצוב לי :(
גם אין לי כסף ללמוד מקצוע עכשיו, בשביל כסף צריך לעבוד וזאת הבעיה.

האם נגזר עליי לעבוד רק בתור סייעת? :(((