היי לכם אנשים :)
אולי זה נשמע פלצן ומתנשא אבל אני מחזיקה מעצמי כאדם מאוד חכם שיודע מה הוא עושה.
אני זאת שמייעצת לחברות שלי להיות ריאליסטית תמיד, יש לי חלומות (ומיליוני רגשות, שלא תטעו לרגע) שהם גדולים, אבל בקרקע, שאני אוכל להגשים אותם.
דוגמא? בתור ילדה אף פעם לא נדלקתי על מפורסם, אלא על המקובל של השכבה שאני אצליח להשיג אותו עם הרבה מאמץ, והשגתי. כי אני היצור הכי עקשן בתבל והתרגלתי שכל מה שאני רוצה אני מקבלת.
אבל, לפני שנה וחצי התחלתי לעבוד בחנות. הכל היה סבבה וזרם, נהיה לי חברות משם, היה כיף, עד שלאט לאט התחלתי להדלק על מישהו משם.
הוא לא סתם מישהו. ערס כבד, מהאלו שהמציאו את המושג. שותה, מעשן, שוביניסט ברמה מגעילה שהרתיחה לי את הדם.
ואני? צמחונית, פמיניסטית, אחת שמעריצה חכמה וידע, תנו לי שלום עולמי ואני מסודרת בחיים.
התחלתי להעריך אותו מהדברים הקטנים. מהחשיבה השונה, שהיה לו קצת עומק מתחת לכל המעטה של הרדידות. מהעובדה הזאת שהוא היה מדבר עם ילד קטן בגובה העיניים, או סוחב לקשישה את הקניות עד האוטו.
מהעובדה שהוא היה מסביר לי לא לפחד מדברים שהוא לא הבין בשיט למה אני מפחדת מהם, ומעוד מיליון ואחת התנהגות קטנות ויפות שכבשו אותי.
התחלתי לנסות לעשות איתו שיחות עמוקות עם הזמן, הוא שיתף פעולה איכשהו, אבל לא ממש חבב אותי.
מבחינתו עוד מישהי חופרת שכיף לריב איתה.
לא שזה שינה לי הרבה שהוא לא עף עליי, בתוך תוכי אהבתי אותו.
ואז עזבתי שם.
ועברו כמה חודשים, ואני עדיין מתגעגעת לשם. בגללו. (והיו ימים שלמים שלא הייתי מדברת איתו בכלל, פשוט סתם היה לי כיף להיות באיזור, לדעת שהוא כאן אם אני צריכה)
והתחלתי עבודה חדשה, וכיף לי. ואני בחורה שווה, ומוצלחת שעדיין חושבת שהוא הגבר הכי חתיך בעולם (והוא לא
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות