איך החבר הכי טוב שלי הפך לאויב הכי גדול שלי?

שלום לכולם (אני לא אוכל להרחיב כל כך במילים אבל מקווה שתבינו אותי ותוכלו לייעץ לי בכל זאת כי זה באמת חשוב לי)
היה לי עד לא מזמן חבר שראיתי אותו כמו האח התאום שלי. רוב סיפור החברות שלנו היה סוג של אינטרס מצידו (הדבר הספציפי שלא אוכל להרחיב לגביו) במשך כמה שנים טובות (ואני לא מגזים) 99% מהזמן שאני מכיר אותו היה סביב אותו אינטרס הזה. בהתחלה זה לא הפריע לי כי באמת ראיתי אותו בתור משפחה שלי וקצת קשה לתאר את ההרגשה הזאת שאתה עושה משהו טוב או עוזר למישהו שקרוב אליך. לאט לאט עם השנים התחלתי להבין שברגע שהאינטרס הזה כבר לא יהיה נחוץ גם אני כבר לא יהיה נחוץ ואני כבר לא אהיה אותו חבר הכי טוב שלו כמו שאני ראיתי אותו.

לפני כמה חודשים החלטתי לעשות את הצעד הזה להפסיק לתת לאינטרס הזה שקונה אותו כל פעם מחדש לשחק תפקיד ולראות אם אני באמת חבר שלו או שהכל הייתה הצגה. כי בכמה שנים הטובות האלה שהיינו בהם חברים אני יכול לספור על 2 כפות הידיים שלי את הפעמים שיצאנו בסופי שבוע או עשינו משהו נורמלי ש2 חברים נורמטיביים יודעים לעשות חוץ מאותו האינטרס הזה. כשדיברתי איתו על זה הוא הוכיח לי במילים כמה הדבר הזה שולי ושהחברות שלנו היא הרבה יותר חשובה ובאמת האמנתי לזה.

לאט לאט בצורה אלגנטית הוא התחיל להתרחק, לסנן, להמציא תירוצים למה הוא נעלם ולדבר לא יפה בלי יסורי מצפון. בהתחלתי שתקתי על זה כי אמרתי זה בכל חבר טוב ולשמור טינה לא יקדם אותי לשום מקום.
אבל הגיע הרגע הזה שאתה אוגר ואוגר ובסוף מתפוצץ כי נמאס לך שמתנהגים איתך כאילו אתה טיפש...
ופשוט פתחתי איתו הכל כי נמאס לי ש״חבר הכי טוב״ שלי מוריד ככה מהכבוד שלי ומתנהג איתי כאילו אני מטומטם.
באותה שיחה דיבר אליי כאילו אני זבל מהרחוב שאפילו לשונאים שלי אני לא מאחל שישפילו אותם ככה.
בסופו של דבר זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו ונשבעתי לעצמי שאני לא אחליף איתו מילה אחת יותר בחיים.

עברו כמה שבועות מאז ופתאום אני מרגיש שזה חסר לי שאין לי עכשיו איזה חבר טוב לצחוק איתו ולשתף אותו בהכל. אבל מצד שני אני תמיד משכנע את עצמי שאם הוא באמת היה חבר שלי לא היינו מגיעים למצב הזה.

כדאי לי לשלוח לו הודעה ולדבר איתו עוד פעם? או שבאמת הגיע הזמן לפתוח את העיניים ולהתרחק מאנשים כאלה בחיים שלי?