מרגישה שאני אוהבת את בעלי, אבל עדיין אני לא מרגישה שאני מטורפת מאהבה אליו

היי, אני נשואה כשנתיים. הכרתי את בעלי בגיל 30 ויצאנו חצי שנה אינטנסיבית מאוד, לא עברנו לגור יחד והוא הציע לי נישואין. התחתנו כעבור עוד חצי שנה (כך שסך הכל הינו יחד שנה עד החתונה ומעבר מגורים משותף). נוסף לכך שאני מגיעה מבית דתי והוא חילוני מסורתי ( לא מאוד מסורתי, אבל מאמין באלוהים ושומר כשרות ), שזה יוצר חיכוכים בהיבט הזה (בהתחלה הוא דוקא קיבל את זה יפה ואמר שמצידו אפשר לנסות לשמור שבת בשבילי אך בהמשך הקושי שלו בתחום רק גבר אבל אפשר לומר שהוא מאוד מתאמץ ואני מעריכה את זה, ואני מצידי מאוד משחררת והוא עושה ככל העולה על רוחו בהיבט הדתי\חילוני)
על כל זאת אני חושבת שאני לא שלמה בנישואים.
אני אוהבת אותו, אני נמשכת אליו, יש לנו ימים שאנחנו מאוהבים, הוא בן זוג לומד- כך שדברים שהפריעו לי בעבר- אני מרגישה שהוא מצליח לקחת לתשומת לבו ולעשות שינויים קטנים. הוא משקיע בי , יודע להקשיב לי גם כשאני "חופרת" ואף פעם לא יתן לי הרגשה שאני מגזימה. הוא מעריך אותי ומחמיא ומפרגן.
עם כל אלו קיימים יותר מידי דברים שקשה לי איתם מההתחלה ועד היום.
העובדה שתמיד חשבתי שאקים בית עם אדם חייכן ושמח, מאיר פנים לבריות וחברמ'ן, ובעלי אדם חברותי אך ביישן ומופנם, גם כשאנחנו יוצאים עם חברים שלי אני מרגישה שהוא עצור ושהוא לא מעניין מספיק . יש לו סף תסכול נמוך- אם קורה משהו קטן שלא הולך לו או לא מתוכנן לו- הוא יכול לתת לבאסה להשתלט עליו לחלוטין לכמה שעות שאחרי ואני לא מצליחה להצחיק אותו או לנחם אותו או אפילו לנסות להשפיע עליו להבין דרך ההגיון או השכל שהוא מגיב בצורה קיצונית או לא מותאמת, קצת ילדותית אפילו. במקום להתעשת ולהתייצב למשימה הוא מקטר, מתכנס בעצמו ומתבאס. וזה משפיע על המצברוח של כולם סביבו , של המשפחה שלו, ושלי כמובן שאין לי עם מי לדבר ואין עם מי להעביר את זה בקלות. אני עצמי לוקחת לעיתים דברים קשה אבל דוקא במצבים כאלו אני יודעת לאסוף את עצמי ומאוד חבל לי שהוא לא כזה ואפילו יותר "חמור" ממני. בנוסף אני מרגישה שהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נמנעת מלשתף אותו במחשבות אינטלקטואליות , אם זה לספר לו על איזה מאמר שקראתי באינטרנט, או על נושא מדעי מעניין, או על יחסים או על כל דבר עמוק אחר, או אפילו להסביר לו דברים שקשורים למקצוע שלי. אני מייד מרגישה שהוא מאבד עניין, שקשה לו לעקוב ושזה פשוט לא ממש מעניין אותו. גם כשאני מספרת לו דברים מרגיזים קצת שקורים לי ואני מצפה לגישה אופטימית ומרגיעה ומאזנת הוא במקום זה "מחמם " ואומר לי- אוי היא ממש סתומה , לא יודע מה הייתי עושה לה. שזה נחמד שהוא מגונן עליי אבל אני מרגישה שיש בו משהו אימפולסיבי, קצת ילדותי שמגיב מהר ללא פילטר. ההומור שלנו שונה, אז יש פעמים שאנחנו צוחקים יחד, אבל הרבה פעמים אני אומרת לו דברים סתם בהומור אז או שהוא לא קולט את ההומור הציני ולא זורם איתו ועונה לי ברצינות ובכבדות כשבעצם צחקתי, או שהוא לא מבין את הבדיחה ולא מגיב \לא מתייחס, ואני אדם שמאוד אוהב לצחוק ויש לי הומור מסוים ומבאס אותי שהוא לא קולט אותו.
אני פשוט מרגישה שיש הרבה דברים טובים מאוד בקשר הזה, זה לא שאני לא אוהבת אותו או שאין משיכה או שאנחנו כל הזמן רבים. אבל אנחנו רבים הרבה על רקע חוסר תקשורת\חוסר הבנה\ כי אנחנו לא על אותו גל וכל אחד לוקח ללב ורגיש למה שהאחר אומר , וגם אני מרגישה שחסר לי שארגיש שאני יכולה לדבר איתו חופשי כמעט על הכל, ולהנות משיחה טובה ועמוקה איתו , (הוא אוהב מאוד כמו רוב הגברים ספורט ופוליטיקה - אבל אני אוהבת אנשים שמרחיבים את תחומי העניין שלהם כל הזמן, ושמעניין להם לשמוע על דברים חדשים שהם לא יודעים ונדמה שאיתו זה לא ככה), וגם מישהו שאהנה להקרע איתו מצחוק כל יום, שאעריך כי הוא חם וחבר טוב לזולת ואכפתי ומלא שמחת חיים. וכל התכונות האלו לא קיימות אצלו באופן מובהק. הוא כן אוהב את החברים שלו, ויש לו חברים אבל אין לו חברי נפש ... חסרה לי התחושה שזכיתי בו. ואני מרגישה שאני יותר משכנעת את עצמי מה יש בו על סמך איזה צ'קליסט כשבפנים יש דברים מהותיים שחסרים לי. עוד אין לנו ילדים , אנחנו הולכים ליעוץ זוגי על רקע המריבות שלנו , ואני מתלבטת האם להפרד (להתגרש) ולחפש בחור שמתאים לי יותר ואהיה מאושרת, או להשאר איתו כי יש אהבה ויש משיכה, ודברים משתנים ומתעצבים, וכי אני אדם רגיש ואולי תמיד יהיה לי קשה בזוגיות כי אין מושלם. ועדיף להשאר פה עם כל הדברים הטובים מאשר להיות לבד ולהתחיל לחפש עוד פעם בן זוג- שאולי לא קיים ואולי קיים אבל קשה מידי למצוא? סך הכל אני חיה עם בחור שאני כן אוהבת רק אולי לא שלמה . למי שהגיע עד לכאן בקריאה- כל הכבוד ותודה על הסבלנות :)