אני בעל אישיות תלותית - המנעותית. עד שהכרתי מישהי איך לא להרוס את זה איתה?

כן הניגוד הזה קיים אצלי בגלל שגרתי עם דודה מגיל שנה בנפרד מהמשפחה (הורים ו2אחים ו2אחיות) אני עד היום מתעב את אבא שלי כי הוא זבל של בנאדם, אלכוהוליסט שאמר לי בגיל 11 להתאבד.

הקשר שלי עם ה4 אחים הוא מצויין מגיל 14 שהתחלנו לעבוד על הקשר הזה, אנחנו יוצאים ביחד, פורקים מתייעצים משתפים, מלווים כסף ולא רבים (גם אם נריב לא צריך להשלים פשוט ממשיכים רגיל) הם די היוו עבורי את המעגל החברתי שלי (בנקודה שאני נמצא בה גיל 22 אני חווה את הרצון להתרחק מהם ולפתח קשר חברתי מנותק מהם, הם לא יברחו לשומקום בכל מקרה)

הדודה בת 70 ולא אומרת לי כלום, ואני חי את החיים שלי 100% בקצב שלי ובדרך שלי, אף אחד לא מחייב אותי לעשות כלום מאז גיל 14 אז התרגלתי עד סיום התיכון גם לדאוג לעצמי וגם הרשיתי לעצמי להיות אדיש, לוותר על רישיון נהיגה בגיל 17, לא לעבוד, להבריז מהלימודים

בתיכון בגלל הדבר הזה לא היו לי חברים ולא ניסיתי לייצר קשר עם אף אחד, סיפרתי לעצמי שאין לי כח והתעסקתי בלהיות במחשב (הייתי מבריז ללימודים הרבה ולא היה לי אנרגיות לעבוד)
הייתי סמרטוט והרשיתי לעצמי להמשיך ככה עד שהתיכון נגמר והתחיל הצבא, חטפתי תכאפה של החיים בטירונות ורציתי להתאבד ולא עזרו לי ולא יכולתי יותר לקום בבוקר, הסדר יום של ה18 שעות התיש אותי, אחרי כל ריצת בר-אור או מסלול הרגשתי שאני חייב פינוק כמו פיצה ואז הסמל מנע ממני לקבל קרמבו שחילקו פעם אחת! אשכרה לקחתי והחזרתי למקום, הדבר הזה בהחלט לימד אותי משהו
ואז התחילה העריקות בגלל כל הדבר הזה, קבן שאמר לי להתאבד, צורך דחוף בכסף ו.. אז הייתי 3 חודש על המיטה לא זז לשומקום -שקיעה בדכאון, עם מחשב שבור ואדישות של החיים, אחותי התביישה בי וכאב לה לראות אותי במצב הזה "זה מה שאתה עושה כל היום? עם הטאבלט במיטה?"
ואז השינוי הגיע, ההתבגרות הרגשית הזו
החלטתי שאני יוצא לעבוד ותוך יום השגתי עבודה מצויינת! בשבועיים הראשונים בכיתי דמעות בשירותים כי היה לי קשה כל כך להסתגל פתאום למלצר, משמרת של 7 שעות ללא הפסקה אחת של דקה ולאט לאט ראיתי את השינוי חל, כי הכרחתי את עצמי לבצע את השינוי הזה, כי אם לא עכשיו כבר עדיף להתאבד ולהפסיק לאיים ואז הגיעה התקשורת עם המלצרים האחרים, התחלתי להפתח, לצחוק, לעשות טיפים, אנשים שמו לב אליי, ראיתי את עצמי תוך 5 חודש משתנה, הלחץ נהפך לטבעי, נהניתי ממנו ברמה שאם לא היה לי לקוחות בשולחן הייתי רץ למנהל לקבל ג'וב או משימה, עברתי טיפול רפואי רציני ביותר שעלה לי בערך 30 אלף שקל, ניתוחי שיניים כואבים מאוד, עקירות והשתלות, ניתוח לייזר להסרת משקפיים, הפסקתי לברוח מכל סוג של דבר שצריך
ואז אחרי סיום עבודה של שנתיים באולם אירועים החלטתי שהגיע הזמן להכנס לכלא
וזו הייתה חוויה בת 3 חודשים, צחוקים, הזיה, המשכתי להתבגר, להפתח רגשית, להיות מודע לעצמי, ללמוד לקבל שמציבים לי גבולות,

כשיצאתי מהכלא החלטתי שאעיז ואשיג דייט (מעולם לא היתה לי זוגיות כי פחדתי לקבל דחייה מלהזמין מישהי ואז קצת לפני הכלא זה קרה, הייתי עם מישהי באוטו שקבענו לסטוץ והיא בעטה אותי אחרי דקה שלא מתאים לה, חטפתי שוק ראשוני ואז צחקתי ושמחתי שנפטרתי מהפחד!)

וביום שהשתחררתי מהצבא השגתי דייט! לפני שבועיים וחצי ב31.5

והרגע מגיעה הנקודה שאני נמצא בה, הכרתי מישהי חמודה לאללה, היה שבוע שעבר דייט 3 היה כיף ועשינו סקס (ללא חדירה, היא מצצה לי) ועכשיו שלחתי לה בווצאפ שנדלקתי עליה וזה הלחיץ אותה, ככה יומיים לא דיברנו והתקשרתי ולא היה לה זמן לדבר בגלל לחץ בצבא ושאלתי אותה אם היא רוצה להפרד והיא אמרה שלא והכל רגיל

ניסיתי לחפש עבודה טובה כדי לא לחזור למלצרות, להתקבל למכירות בסלולר והלכתי לראיונות שבוע שלם אבל קיבלתי דחיות אחרי הראיונות. לא וויתרתי לעצמי, התחלתי עבודה חדשה בדואר אחרי ריאיון קליל ומוצלח, ואני מבסוט על השעות והאופי של העבודה.

אני בדרך הנכונה לתקן את עצמי, להמשיך להתבגר? או שפשוט אין לי עתיד וההורים שלי דפקו אותי פשוט?
איך לא להרוס את זה איתה? היא באמת אמרה שהיא מעוניינת להמשיך להפגש כי כיף לה איתי, בלי להגדיר אותנו ושהיא מפחדת שאני אהיה אובססיבי אליה

בעוד חודשיים כללית אמורים להתחיל לי טיפול פסיכולוגי, אני לא מתכוון לוותר לעצמי ולמצוא את עצמי בגיל 30 לבד וערירי מול המחשב, כמו שאחד בכלא סיפר לי שיהיה אם לא אפעל לשנות כל דבר שאני רוצה.

אבל כרגע אני נמצא בנקודה שתוך שבועיים השגתי גם פטור מהצבא, גם עבודה טובה, גם התחלתי מכון כושר, גם תיאוריה לרישיון נהיגה, גם 3 ידידות (חידוש קשר) גם מישהי לדייט רביעי [אם היא תרצה], וגם חבר פוטנציאלי (כזה רגיל, אתם לא מבינים כמה זה חדש לי!)