אני מיואשת ומדוכאת.
המשפחה שלי ואנשים סביבי יודעים להגיע אלי רק כשיש בי כוח וכשאני מצליחה , אבל כשאני נופלת פתאום כולם נעלמים.
חוץ מההורים שלי, ההורים שלי לא נעלמים, הם דורכים עלי עוד יותר וחושבים שאם יצעקו או ישפילו אותי זה יגרום לי לחזור לעצמי.
זה מרסק אותי ומשנה אותי בתור בן אדם , התרגלתי כבר לחיות ככה כשאני תמיד אשמה ושאני לא מושלמת .
אבל השנה משהו נהיה כואב יותר , משהו במילים שלהם נשמע לי אמיתי וזה קשה לי לשמוע את ההורים שלי אומרים לי שלא יצא ממני כלום, שאני נרקומנית . נהייתי בן אדם תוקפני ,אי אפשר לדבר איתי . התחלתי לצאת עד שעות מאוחרות (גם באמצע השבוע) כי זה גורם לי לשכוח מהבעיות הצרחות הריבים ולפעמים אלימות בבית , התחלתי גם לשתות .
מכיתה ד׳ התחלתי להתדרדר בלימודים ואף אחד לא טיפל בזה , אלא רק דכאו אותי ואמרו לי שזו אשמתי תמיד הפכו אותי לילדה בעייתית.(מה שלא הייתי)
בכיתה ח׳ ניסיתי להרים את עצמי אבל אז עבר עלי משבר מחוץ ללימודים שגרם לי לא להתרכז בלימודים .
אז השנה לא רק שנפלתי , התדרדרתי . ההורים שלי חושבים שאני נכשלת בלימודים בכוונה בכדי לעבור בית ספר כי התלוננתי הרבה שרע לי. כבר מכיתה ד׳.
אני מרגישה כאילו ההורים שלי מתעניינים רק באיך יסתכלו עלינו מבחוץ ואיך יראה אם אני אעבור בית ספר (אני לומדת בבית ספר שנחשב ״טוב״) או בכלל אעבור לפנימייה כמו שאני רוצה והם בכלל לא .
אני משתגעת ומרגישה שבאמת לא יצא ממני כלום ושאני נרקומנית שפוטה שטן וחסרת נשמה . כמו שההורים אומרים .
נתתי את הכל בשבילם אפילו כשהם בעצמם נפלו , למה אני לא יכולה לקבל טיפת תמיכה מהם כשקשה לי?
(חשוב לי להדגיש שיש לי עוד שני אחים קטנים שלא עוברים את הגיהנום שאני עוברת)
מה עושים במצב כזה? אני נהיית כבר אובדנית . (מתנצלת שזה יצא יותר פריקה משאלה)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות