חשה בדידות וריקנות בלתי פוסקת, איך להתמודד?

אני שונאת את עצמי. אני לא מצליחה להשתתף בשיעורים בבית הספר בשל פחד מביקורת, להיות בחברתם של חברים מבלי לחשוב על כמה אני נוראית, לא רצויה ומדברת איתם על שטויות במקום לעשות משהו בעל תכלית. אני לא מוצאת איתם שפה משותפת, ובכנות, משתעממת במהרה מהשיחות עימם, אבל הבחנתי בכך שאני לא מרגישה בנוח בחברת אף אדם שהכרתי או פגשתי עד כה, ובכל יום שעובר אני מרגישה יותר ויותר בודדה ולא מובנת.
ניסיתי לדבר על דברים שמעניינים אותי, כמו ספרים, כתיבה, לימודים, פיזיקה, פמיניזם, אבל בזמן האחרון פשוט ויתרתי על הניסיון, ואני מנסה להשתחל אל תוך השיחות שלהם כדי לחוש רצויה, אבל הבעיה היא שאני רק מאבדת את עצמי והופכת ליותר ריקנית ושטחית. אני תלמידה מצטיינת, אבל בזמן האחרון אין לי מוטיבציה ללמוד, ובעצם אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר- לכתוב, לקרוא, לדבר ואפילו לקום מהמיטה. אני לא מפסיקה לאכול והולכת ותופחת מיום ליום, וזה מוריד מהביטחון העצמי ומהדימוי העצמי לי עוד יותר, למרות שאני לא בטוחה שיש עוד מה להוריד כי הוא כבר ממילא מרוסק.
אני לא מרגישה חכמה מספיק, מוכשרת מספיק, נחושה מספיק. יש לי שאיפות גבוהות- הדלת שלי מלאה בתמונות של אוניברסיטת קיימברידג', שבה אני רוצה ללמוד, אנשים מעוררי השראה, שירים, כתבות, מחקרים, אבל כל זה פשוט הוחלף בריקנות, שהתפתחה מהחופש הגדול של שנה שעברה, עד שבשלב מסוים התחלתי לשרוט את עצמי עם סרגל ומספריים כדי להפסיק את הכאב המנטלי. בהתחלה זה היה קורה לעיתים רחוקות; כשהייתי מקבלת ציון נמוך ממה שציפיתי, אבל זה רק הלך והתדרדר. לאחרונה הפסקתי עם זה, אבל המנהג המגונה הזה התחלף במחשבות אובדניות שמלוות אותי במהלך כל היום ולא מרפות. ההורים שלי ידעו שהמצב שלי לא טוב עוד קודם ולקחו אותי לפסיכולוגית, אולם היא אמרה שהכל בסדר איתי, ושאני רק חסרת ביטחון ומלאת שנאה עצמית שתעבור עם השנים. בקיצורו של דבר, הפסקתי ללכת אליה. אני עייפה, מותשת והופכת לחסרת תקווה. אין לי שמץ של מושג מה לעשות כדי לצאת מהמצב הזה. כל מי שיודע אומר שאני ממציאה הכל, מחפשת תשומת לב, צריכה לשחק בברודוויי ומלאה בשטויות פסיכולוגית וסימפטומים שקראתי עליהם באינטרנט. כל פעם שאני מזכירה פסיכיאטר, אמא שלי מתרגזת ואומרת שאני אתחרט על זה בעתיד, ושאני יכולה לומר שלום ולא להתראות לכל החלומות שלי.
אני פשוט בורה, נחותה ובינונית. אני לא מבינה איך מישהו בכלל מוכן להביט בי, אני לא מצליחה להביט בעצמי.
אולי באמת אין שום דרך לצאת מהמצב הזה, הרי ההורים שלי לא יסכימו שאני אפגש עם פסיכיאטר (ואני לא בטוחה שאני רוצה), אני לא יכולה לספר לאף אחד על המחשבות האובדניות שלי (כבר ניסיתי), חצי מהמורים שלי לא יודעים איך קוראים לי כי כל פעם שפונים אליי, אני חווה התקף חרדה. מה לעשות? איך להתמודד?