באלי לאהוב ולהיות נאהב שוב - יש לי מלא מה לתת ואין לי למי- איפה אני מוצא את המי

היי חברים וחברות,

אבקש משהו תחילה, חלק מהדברים שתקראו אולי יראו בעיניכם כשחצנות וזאת אינה המטרה. אם הינכם תחשבו ככה בסוף הפוסט, אשמח אם תימנעו מלהגיב.. כי אין בי טיפת שחצנות. אני מדבר נטו מהלב. תודה מראש לקוראים.

עד לפני כמה חודשים הייתי בקשר בן 5 שנים.
עברו מאז הפרידה 8 חודשים.
לא חושב שהפסקתי לאהוב אותה. אבל זה לא מה שמפריע לי.
היינו צריכים להיפרד ואין למה לחזור אחורה.
(היא חזרה בתשובה.. וכבר לא יכולנו להמשיך בזוגיות.. הדת שלה הביאה איתה ערימות של רגשות אשם וסבל שהיא גרמה לעצמה וכבר לא יכולתי לשאת את זה).
אני אגיד את זה ככה, היא הייתה הבנאדם היחיד בעולם שהרגשתי שאוהב אותי באמת.
ומה שבטוח- שהיא הייתה הבנאדם שאני אהבתי בעולם. בכול מובן שהוא. הרבה מעבר לבת זוג, זה רק היה פלוס.
את אימא שלי והאחים שלי אני לא אוהב כפי שאני אוהב ואהבתי אותה.

קצת פרטים טכנים:
אני גבר נאה מאוד. גבוה. בעל כריזמה. אינטלגנט. בעל חיי חברה עשירים והרבה אנשים סביבי. אני אדם פשוט לגמרי. ללא גיבוי כלכלי או תמיכה כזו או אחרת מהמשפחה. חי ממשכורת של 5 אלף בחודש (סטונדט כרגע). בעל כישורים שונים ולא מעטים ורכשתי אותם בעבודה קשה והתמדה.
יש לי צדדים אפלים. עבר עם מעשים שלא יעשו ולא מעט שדים.. בעבר עשיתי דברים נוראיים.
אבל האהבה של האקסית, והנכונות שלה לאהוב אותה ללא כל תנאי.. עזרה לי להפוך לאדם טוב יותר ממה שהייתי אי פעם. יותר ממה שאני הייתי הופך את עצמי אליו לא עזרתה. ועל כך אני אסיר תודה לה. רמת המצפון שלי גבוהה מתמיד. למדתי לגלות חמלה לסביבה.. סולם הערכים שלי השתנה. והמילה "מוסר" קיבלה משמעות אחרת בחיי. היא שינתה אותי למישהו טוב, למישהו טוב. לאדם טוב. לגבר טוב. ועל כך אני אסיר תודה.

המועקה שלי לא נובעת ממחסור אחרת. לא חסרה לי אינטראקציה עם המין הנשי. יש לי לא מעט ידידות. ואני אתן בקשר הרבה יותר יציב וחזק מאשר חבריי הגברים. וזה כי איתכן בנות, אפשר לדבר על רגשות באופן חופשי יותר, בצורה ברורה יותר, להיות כנים עם הרגש ואתן מעדיפות דיבור מהלב החשוף מאשר הצנזורה של השכל. זאת הסביבה שלי בכול אופן ואותה אני מעדיף.
המועקה התעוררה כשקיום יחסי מין ללא רגשות הפסיק לשחק תפקיד עבורי. מהחוויות האחרונות שלי בסקס שונה עם יזיזות וסטוצים איבדתי את זה.. המחסור ברגש מוריד לי את כל החשק.. ואני לא מכיר את עצמי ככה, אני חיית מין לא קטנה ומאוד שובב.. אבל מאז תום הזוגיות, כבר איבדתי את התשוקה שהייתה לי פעם. אם זה ללא רגשות זה פשוט מרגיש לי חסר תועלת ומשעמם..

אני מסתכל במראה ואני רואה לפעמים את הצדדים שאני לא אוהב בעצמי.. את הצדדים האפלים שלי. את הדברים המחרידים שעשיתי בחיי.. המעשים האלה ילכו איתי כמו צל לכול מקום.. אבל איתה היה לי קל יותר. היא פשוט הייתה מסתכלת עליי ואני הייתי נרגע בין רגע. כשאדם שהוא טהור מכול רוע ואוהב אותך ללא כול סיבה מראה לך שהוא אוהב אותך, זה נותן לך את הדבר הכי חזק ביקום- תקווה. אני מעריך אותה הרבה יותר עכשיו ממה שהערכתי אותה לפני. וזה לא שהיא הייתה עושה משהו מיוחד.. עצם הנאמנות, האהבה, התחושה שהיא סיפקה לי, הכתף שהיא נתנה לי.. משהו שמעולם לא היה לי בחיים. לא מאימא שזרקה אותי מהבית בגיל 10 ולא מאבא שבגיל 11 נשבר לו ממני ונעלם לי מהחיים.
היא לימדה אותי את הדבר הכי חשוב בחיים- לסלוח.
וסלחתי לכולם על הכול. והיום אני יכול לגלות אמפתיה גם כלפיי מי שהרע לי בחיים.
והיום. בדיעבד. אני מבין כמה משמעותית היא הייתה בחיי.. כמה דומיננטית.
שוב. זה לא יחזיר בינינו. לא בגלל שאני מפחד לרוץ להילחם עליה.. אני יודע להילחם על מה שאני אוהב ועשיתי זאת יותר מפעם אחת. אלא שהחיים של שנינו נפרדו כשהיא בחרה להיות דתייה ואני הרגשתי שאני מפריע לה בתהליך (אני אתאיסט) והרגשתי רע עם עצמי. וכשדיברנו על זה היא אישרה את זה והבנו שאנחנו לא יכולים לגשר על הפער הזה (ניסינו 3 שנים לגשר על זה.. היא התחילה לחזור בתשובה ממש אחרי שנתיים).
אז החלטנו לשים קאט.

אני מצד אחד משתוקק לכתוב לאקסית מכתב תודה ארוך על התקופה הטובה ביותר בחיים שהיא נתנה לי ועל מה שהיא העניקה לי אבל זה יהיה מעשה אנוכי מאוד ואף עלול לפגוע בה.. אם היא נוצר קשר, סימן שגם היא רוצה להמשיך הלאה ואני רק עלול להרע לך במטרה הזו וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. עם כמה שקשה לי.
אני עכשיו מרגיש תקוע כל כך..
אני יודע מה אני רוצה. אני יודע מה אני צריך מבחורה. ואין לי בעיה ללכת לבר והתחיל לדבר עם בחורה או עם קבוצת בחורות ולהצחיק אותן ולשעשע ולאתגר אבל משו' שם לא עובד. זה לא זה. אני מתוסכל. כי אני לא יודע כיצד למצוא בחורה כפי שאני רוצה.. אני מניח שזאת צרת הכלל..
ואני מרגיש שאני הולך לאיבוד. בין כל הסערת רגשות הזאת שלי. זה כבר תקופה ככה. ואני ממש אובד עצות.. אני לא יודע.. אני משתוקק לאהבה אמיתית.. למישהי שתאהב אותי..
יש לי כל כך הרבה רגשות ואהבה והענקה לתת לבחורה וזה עומד לי בגרון.. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ מרוב רגשות.. אין לי למי להעניק את זה.. אין לי. אני מהגברים האלה שילכו באמצע הלילה להביא שוקולד, ויכינו לה ארוחת בוקר, ויעשו לה מסאז' וארוחת ערב כשהיא תחזור לבית ויהיו שם בשבילה תמיד ועם זאת אני גם אדע להעמיד אותה במקום אם היא תתבלבל קצת אך בצורה מכובדת. מעולם לא קראתי לאקסיות שלי "מפגרת" או "מטומטמת" או אמרתי לה "סתמי" או כל מיני מילים ושפת רחוב שאני יכול להשתמש ביום יום עם חברים אך לעולם לא כלפיי בת הזוג. אפילו כשהיא עלתה לי על כל העצבים (וזה קורה..) מעולם לא ניבלתי את פי כלפיה ואני רוחש כבוד מאוד גדול לבת הזוג שלי.. אבל עכשיו איו לי. ואני מרגיש אבוד מאוד. אבוד בעולם. כי היא הייתה בשבילי הדבר שאני הכי אוהב בעולם.. ואני ידעתי שאם יש מישהו אחד שאוהב אותי באמת, זאת היא.
ויש לי כל כך הרבה מה להעניק ולתת.. אני ממש לא מדבר מבחינה חומרית כי כסף אין לי. אלא רגשית. מנטאלית. פיזית.
והתרגלתי להעניק ולתת.. ועכשיו אין לי למי. כבר תקופה ארוכה שאין לי למי.. ואני לא יודע מה לעשות.. אני כל כך רוצה בחורה למשהו אמיתי ולא סתם לשכב במיטה ולעשות סקס או לצאת לשתות ולבלות. בשבילי בילויים עם אנשים שאין לי רגשות אליהם לא שווה את הזמן כי גם ככה אני אדם עסוק.
אני צריך משהו אמיתי.. ועם כל הניסיון שלי, אין לי מושג איפה להתחיל לחפש או למצוא אותה. פשוט אין לי מושג. וזה מתסכל אותי מאוד.. כי חיי הרווקות נראים יפה בפנטזיות. בפנטזיות הכול יפה. הכול מושלם. בדיוק כמו שבתיאוריה הכול אפשרי.
אבל בפועל זה לא ככה. לפחות אצלי.
אני צריך רגשות. עולם פנימי.. אני צריך מעבר. והכי חשוב- אני באמת צריך את זה לנפש שלי.. אני מרגיש כמו סכר שעומד להתפוצץ מרגשות. יש לי מלא מה לתת ואין לי למי.. ואני לא יודע איפה למצוא את המי..

תודה לקוראים ויותר תודה למייעצים.