אממ.. אז זה הסיפור שלי:
מאז שאני בת שנתיים ההורים שלי גרושים. אבא שלי היה אוסף אותי בשלוש וחצי כל יום ראשון ורביעי עד סוף כיתה א.. כשנגמר היום בצהרון, אבא שלי היה אמור לאסוף אותי. מה שקרה שהייתי צריכה לחכות לשווא ולגרום לצוות הצהרון יחד איתי לחכות שעה וחצי. בסוף הסיעו אותי הבייתה לאמא. כשהגעתי, התחלתי לבכות על אמא, ושאלתי אותה למה הוא לא בא
עברו להן 3 שנים של בכי בכל לילה, של מכתבי געגוע שלא נשלחו, כי לא ידענו לא לשלוח אותם... הגעתי לפסיכולוגית שלי והחלטנו לכתוב לו עוד מכתב, מבין העשרות, והפסיכולוגית הבטיחה שתוכל לאתר אותו ולשלוח את המכתב. שבוע או חודש לאחר מכן הגיע אליי הטלפון מהפסיכולוגית. זה הלך בערך ככה: " 'אבא שלך שואל אם את רוצה לראות אותו או מחר או עוד שבוע, תבחרי.' 'מחר! ברור שמחר!' " נתתי את הטלפון לאמא שלי. התחלתי לבכות מול חברה שלי שבאה אליי. כשנפגשנו, הרגשתי שנתאחד לתמיד. אני לא יודעת אם אמא שלי אהבה את זה או לא, אבל אני יודעת שהיא אהבה לראות שאני מרוצה. ככה נפגשנו בערך שנה. הגיע טיול הורים ילדים, והזמנתי אותו. זה היה יום ההולדת שלו. הכנתי לו ברכה, ונתתי לו אותה. אחרי חמש דקות ראיתי את המעטפה על הרצפה, ובתוכה הברכה קרועה לחתיכות. הוא הוריד אותי בקניון, ונאלצתי לחפש את אמא שלי בלי טלפון, בלי אף אחד חוץ ממני ומהתיק שלי. מאז, לא התראינו. הוא לא סימס, התקשר. לא עשה כ ל ו ם כדי לתקשר איתי. וזהו. הנה עברה לה שנה וחצי. ואני עדיין לא יודעת: אבא, אני לא יודעת אם אני מתגעגעת....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2026