שונאת את עצמי. לא יודעת להגיד שאני לא בסדר. למרות שהכל חרא אצלי. למה אני ככה?

אני שונאת עצמי, ממש שונאת. יש לי מלא סיבות לשנוא את עצמי.. ומצד שני אני אוהבת את האופי שלי, אני שונאת לדבר על עצמי אבל מכיוון שזה אנונימי ואני צריכה לפרט אז אסביר, אני מצחיקה, אני יודעת מה אני רוצה, אני דורשת כבוד, אסרטיבית, רגישה, עדינה..
לפעמים אני מרגישה את כל התכונות שאמרתי, ולפעמים אני מרגישה ממש פתטית. אני יותר מידי חושבת, חשיבה פילוסופית מידי. שאני רוצה להעיף ממני. זה כזה מבאס, אני בת 15 למה אני צריכה לחשוב על דברים יותר מידי מתוחכמים בזמן שחברות שלי חושבות על איזה גינס יותר יפה.. התבגרתי מוקדם מידי וזה לא פייר, בעקבות זה שאני בוגרת מידי, אני מתנהגת בהכי ילדותיות, אני שרה ברחוב, רוקדת, צועקת, מתנהגת בטיפשות, עושה צרות, לא מקשיבה בשיעורים, מזלזלת, מתנהגת כמו ילדה בת 6 פשוט. זה מבלבל כל כך
בנוסף, אני שומרת הכל לעצמי, בעקבות זאת אנשים חושבים שאני בן אדם כל כך מאושר שהם מפילים עלי את הצרות שלהם, לא שיש לי בעיה לפתור ולעזור ועובדה שאני פה ואני עוזרת לכולם כי בא לי, אף אחד לא מכריח אותי, אבל אני מרגישה כל כך לבד. אני פותרת את כל הבעיות שלי לבד וזה גובה ממני הרבה כוח ובכי.
אני גם שונאת מחמאות, זה מרגיש לי כמו שקר אחד גדול. מה הקטע לשקר לי כאילו אני לא חיה עם עצמי 24/7?
היה לי פסיכולוגית בגיל 12, לא הוצאתי אצלה מילה, כשהיא שאלה אותי ״את אוהבת את הגוף
שלך?״ אמרתי כן(למרות שאני שונאת אותו, כל חלק בו), כשהיא שאלה אותי ״פעם ניסית לעשן?״ אמרתי לא(למרות שהתשובה היא כן), על הכל שיקרתי, כאילו מושלם אצלי ואני סתם אצלה כי ההורים הכריחו אותי..
הלוואי שהייתי יכולה לענות לשאלה ״את בסדר?״ את התשובה ״לא.״, זה לא יקרה בחיים. אני כאילו כל הזמן חייבת להראות לכולם שאני חזקה. אבל קשה לי, הספרים זה סוג של הבריחה שלי, בריחה מהנה שנותנת לי לנשום 3-5 שעות ביום.. אבל אחרי זה, אני צריכה להתמודד עם המציאות
יש לי הרבה חברות שאני יודעת שאם אגיד שאני לא בסדר, הם ישמחו אותי, אבל בחיים לא אגיד, אני לא מבינה למה? אני פשוט לא מסוגלת להוציא מהפה שלי שאני לא בסדר..
ומה שעוד יותר הזוי בי, זה כשבטח יעלה השאלה הזו, אני כבר אהיה פחות עצובה ואז ארגיש פתטית עם כל מה שרשמתי פה
חחחחח לא יודעת אם לבכות או לצחוק, אני הזויה