מרגיש נורא בודד, מפחד שגם ביום ההולדת הזה אני אשאר לבד ותעלמו ממנו כמו שקרה בשנה שעברה

שלום לכולם,
אני אהיה בן 16 בתחילת מאי, ואני מפחד שביום ההולדת הזה אניא שאר לבד כמו שקרה בשנה שעברה.
כבר היו פעמיים, בגילאים 10 ו-12 שהתכוונתי לחגוג יום הולדת, הזמנתי את כולם, ובלי להודיע אף אחד לא בא, וחיכיתי לבד בבושה אפילו שעה מעבר לזמן והבנתי שאף אחד לא מגיע.
היו כבר מספר פעמים, כולל שנה שעברה שהתעלמו מיום ההולדת שלי לחלוטין.
כל החברים מהיסודי ניתקו איתי קשר בצורה מגעילה, ובחטיבה סבלתי מבריונות, בעיקר ברשת. אין לי חברים משם. כולם שנאו אותי, היו לי השפלות יומיות וגיהנום בוואטסאפ.
השנה עברתי כיתה מחוסר ברירה, ולא טוב לי שם. אני חייב להיות שם. אלו שתי הכיתות היחידות שאני יכול להיות בהן. אין לי חברים בכלל שם, ואני כל הפסקה נמצא לבד, מחפש עם מי להיות מכל 7 הכיתות שבשכבה, ומתאכזב כל פעם מחדש.
אני בן אדם מאוד חברותי, ואני יכול להשקיע את הנשמה שלי במישהו. יש לי כוחות נפשיים להתאמץ בשביל מישהו כל כך הרבה ולהשקיע בו זמן אורך. הבעיה- כשהבומרנג חוזר הוא לא פוגע, אלא מחטיא ונותן לי מכה בפנים. מתייחסים אלי חרא אחרי זה ויורקים לי בפרצוף. אף אחד כמעט לא אומר לי תודה אפילו. ואני טיפש. אני ממשיך לעזור לכולם.
יש לי שני חברים, שאחת מהם שכחה שיש לי יום הולדת בכלל באותו היום, ושניהם באו בלי מתנה ליום ההולדת הקודם.
אפילו במשפחה אני מרגיש לא רצוי. כל הצד של אבא שלי גורם לי להרגיש נחות כי אני לא 100% מהעדה שלהם (היו בעיות עם אמא שלי בגלל זה), ומצד האם כל אחד זאב בודד.
אמא שלי חולה במחלה כרונית ואבא שלי לא מדבר עם אף אחד. אחותי לא מתייחסת אלי ויש בינינו הפרש של כמעט 15 שנים. סבא וסבתא שלי אנשים חולים. אני קשור מאוד לאמא שלי, ואני נאלץ לראות אותה מתענית מכאבים כל חייה.
המצב שלי ברשתות החברתיות עגום. מלבד 3 צ'אטים ופרסומים שאף אחד לא רואה, אין שם כלום.
לדוגמה ניקח את פייסבוק. שם ילדים מהשכבה שאפילו לא מכירים זה את זה עושים לייק על פוסט הבא: "קקי", ומתעלמים מתמונה שלי לחלוטין. אני בוודאות יודע שהם מתעלמים מכל דבר שאני מעלה.
אני בן אדם מאוד שונה. ההשקפות עולם שלי, הצורה בה אני חושב, תחומי עניין וכו'. אני אוהב מוזיקה (קלאסית), ומשקיע בה את כולי. אני עובד שעות על גבי שעות כדי להתקדם. אני מנגן על שני כלי נשיפה ממתכת, וכולם מזלזלים בזה. צוחקים על זה ויורדים על זה. אף אחד לא מכבד. אנ שונא לבלות במסיבות ודברים כאלה. זה מעיק עלי ועושה לי כובד על הלב. אני מרגיש כמו מוטציה. אפילו אמא שלי תמיד צוחקת עלי שנולדתי בגוף של זקן.
אנינ הומו בארון (לא כל כך- איזה חרא מהשכבה הוציא אותי מהארון בפני כל השכבה למעט הכיתה שלי) ואמא שלי לא מקבלת את זה בטוב. הכיתה שלי הומופובית ודיר באלק אם השמועות יגיעו אליהם.
כל החיים צחקו על איך שאני נראה, גם במשפחה, וכתוצאה מכך אני מרגיש מכוער ומתבייש בכל דבר בגוף שלי.
אם אני אספר להורים שלי זה לא יביא תועלת, אמא שלי רק תרגיש יותר רע ותציין שבילדות ילדי הק.ג.ב התעללו בה פיזית, ואבא שלי יתעלם מזה. אין לי עם מי לדבר על זה כי כולם מעדיפים לאטום אוזניים ולעשות כאילו הם לא שמעו.
זה כנראה יהיה היום הולדת הבודד ה-6 שלי. לפחות במשהו שברתי שיא.