למה נראה לי כאילו החיים האלה הם בדיחה אחת גדולה של אלוהים?

קצת פריקה...
אני עוד מעט בת 25, והגעתי לנקודה שבה אני לא יכולה לראות יותר הלאה בחיים. תמיד היו לי שאיפות, מטרות ורצון אמיתי להגשים אותן, ובשנה האחרונה לאט לאט הכל מתמוסס ואני פתאום מביטה על העולם בפרספקטיבה כל כך צינית ובועטת שאין לי חשק לכלום.
אני לא יודעת אם זה נקרא התפכחות או שפשוט אני חייבת פסיכיאטר (ניסיתי פסיכולוג, נגמר הכסף, הפסקתי)...
התואר שאני נלחמת עליו כבר שנתיים וחצי נדמה לי כמו משהו פיקטיבי ומטומטם, חלק ממירוץ שאין לו תכלית, אני מסתכלת על אנשים ותיקים במקום העבודה ובזה להם בליבי ששלושים שנה הם באים לאותו מקום בבוקר ועוזבים אותו בערב עד הפנסיה ואחר כך מתים וחוזר חלילה, אפילו בעבודה המשנית שלי שאהבתי כל כך בעבר אני מרגישה שאין תכלית ואנחנו פשוט חיים במשחק של אלוהים. המצב הכלכלי והבטחוני בעולם ובארץ במיוחד נראה לי יותר מצחיק ממפחיד והשאיפה לשלום משעשעת אותי כמעט כמו השאיפה לחיי נצח. אני מרגישה שאני רואה את העולם בזווית עקומה; בילויים סתמיים נראים לי כמו בזבוז זמן, כסף ורכוש נראים לי כמו משחק מונופול אחד גדול, מרגישה שהגוף שלי הוא נטל מגביל במהותו, כל גאווה של בני אדם בהישגים שלהם גורמת לי לבוז עמוק, כשאני שומעת את הפרופסורים בהרצאות אין בי טיפת הערכה לתואר שרכשו כיוון שהוא ניתן להם על ידי בשר ודם שמונעים על כסף שזורם על פי אינטרסים.
אפילו המוות לא מפחיד אותי בכלל, אני רואה את זה כחלק מהמשחק האכזרי של היקום. אנחנו מפחדים כל כך למות, אבל למה? מי אמר שלא יהיה יותר טוב אחר כך? אנחנו בוכים על כל אחד שעזב את העולם, גם אני איבדתי יקרים, אבל זה משהו שהולך לקרות גם לי ולכם וכנראה שאלוהים נהנה לעשות רולטה רוסית ולהחליט מי יידרס ומי יטבע ומי ימות בהוספיס מסרטן, בכל המקרים המוות הוא דבר מכוער שמותיר את הגוף בביזיון בעולם הזה, והדבר היחיד שמטריד אותי זה חוסר השליטה ומכאן בא הרצון שלי ליסוע לשוויץ ולבקש שיעשו לי חסד.
הסיבה היחידה שאינני פועלת בשביל זה היא החמלה והאהבה הרבה שיש לי כלפי הנפשות הקרובות לליבי שלא רואות את העולם כמוני, ואני מרגישה שאני מקריבה את עצמי בשביל להישאר כאן איתן.
להביא ילדים לעולם פתאום נראה כל כך אגואיסטי, על אף שאני אוהבת ילדים והיה לי חלום להיות אמא ורעייה ולפנק את אהוביי כל עת שאוכל- כל דבר שאני בונה עתיד להיהרס ולגרום עוד כאב ועוד שחיקה של הנשמה אז לשם מה לעזאזל? כדי להשכיח את המחשבות?

אוכל להמשיך לנבור בנושא אבל אני חושבת שהעברתי את עיקרי הדברים, אני מתנצלת אם ביאסתי למישהו את המצב רוח. אני באמת, לצערי, מאמינה בכל מה שכתבתי אבל באופן אבסורדי גם יודעת שמשהו לא תקין אצלי ודרושה עזרה ומהר.

אתם בטח מדמיינים בחורה ממורמרת, שמנה ומוזנחת שכל היום בוכה במיטה ולא עושה כלום כדי לעזור לעצמה.
אז למראית עין לעולם אף אחד מקרובי לא היו מנחשים שכתבתי את השאלה הזאת, כי אני מומחית לפוקר פייס והחיים שלי מבחוץ נראים די נעימים; משפחה מקסימה, חברות, מחזרים (אין לי חבר, נפרדנו. אולי בגלל זה אני מרגישה ככה? לא יודעת) אני נעימה לעין ויש לי תחביבים שאני מתחזקת, עסק עצמאי (שנהניתי ממנו עד לא מזמן) ותחומים שבהם אני מרחיבה אופקים, אבל, איכשהו, אני עצובה, חסרת מנוחה, נוטפת ציניות ודוקרנית.
בזכות מה שעובר עלי למדתי שאין לדעת מה קורה בעולמו הפנימי של אדם ולפעמים האנשים הכי מוצלחים שאתם מכירים הם האנשים שהכי רוצים לברוח מהחיים האלה...

Peace